رعیت داری القنانة و اقطاع عربی سرف ترکی استانبولی

رعیت‌داری ، سرف‌داری یا سرواژ(به فرانسوی: Servage) به موقعیت اجتماعی-اقتصادی روستاییان ناآزاد در نظام فئودالیته اشاره‌دارد. رعیت‌داری چهرهٔ نرم‌شدهٔ برده‌داری بود، در این نظام که در سده‌های میانه در اروپا رواج داشت روستاییان بی‌زمین کار خود را در خدمت اربابان زمین‌دار خود می‌گذاردند.



اعلامیهٔ لغو رعیت‌داری در زاگرب، مربوط به ۱۸۴۸
رعایای خدمت‌گذار در نظام سرواژ به زمین پابسته‌بودند، بخشی از دارایی ارباب بودند و پایین‌تر رستهٔ اجتماع در نظام فئودالی شمرده می‌شدند. خدمت آنها تنها کشاورزی نبود و جنگلبانی، کار در معدن، گذراندن مردمان و بار از دو سوی رودخانه و صنعت را نیز دربرمی‌گرفت.

رعیت‌داری در پایان امپراتوری روم شکل‌گرفت و در کشوری چون فرانسه در سدهٔ پانزدهم میلادی در عمل از میان رفت. اگرچه اثر آن تا دو سده پس از آن هنوز برجای بود. همچنین پس از رنسانس رعیت‌داری در بیشتر اروپای غربی از میان رفته‌بود، حال آنکه در اروپای مرکزی و همچنین اروپای شرقی توانمند شده‌بود. در روسیه تا سدهٔ نوزدهم رعیت‌داری پابرجا بود. نیز در اسکاندیناوی که هرگز نظام فئودال در آن شکل نگرفته‌بود رعیت‌داری نیز در میان نبوده‌است.

منبع [ویرایش]

Wikipedia contributors, "Serfdom," Wikipedia, The Free Encyclopedia, http://en.wikipedia.org/w/index.php?title=Serfdom&oldid=309041734 (accessed August 20, 2009).

رده‌های صفحه: اقتصاد فئودالیسم

قس عربی


القنانة هو وضع اجتماعی اقتصادی لطبقة الفلاحین فی ظل الإقطاع. کانت حالة من الرق أو العبودیة المعدلة ظهرت أولا فی أوروبا خلال العصور الوسطى. وکان القن یجبر على العمل فی حقول ملاک الأراضی، فی مقابل الحمایة والحق فی العمل فی الحقول المستاجرة.
لم تکن القنانة تنطوی على عمل الحقول فقط، وبل أیضا مختلف الأعمال المتعلقة بالزراعة، مثل الحراجة والنقل (سواء البری أو النهری) والحرف الیدویة وحتى فی الإنتاج. شکلت الضیع الإقطاعیة خلال هذه الفترة الوحدة الأساسیة للمجتمع، وکل من اللورد وأقنانه ملزمین قانونیا واقتصادیا واجتماعیا. الأقنان الذین کان ملزمین بالعمل فی الأرض ؛ شکلوا الطبقة الاجتماعیة الأدنى من المجتمع الاقطاعی. کما عرف القن بأنه رقیق على أرض سید إقطاعی وتنتقل ملکیته من هذا السید إلى أیما سید آخر قد تؤول ملکیة تلک الأرض إلیه. ونشأ الإقطاع فی أوروبا من الرق الزراعی أیام الامبراطوریة الرومانیة المتأخرة، وانتشر عبر أوروبا حوالی القرن العاشر ؛ ازدهر فی أوروبا خلال العصور الوسطى واستمر حتى القرن التاسع عشر.
بعد عصر النهضة، أصبحت القنانة نادرة شیئا فشیئا فی معظم أوروبا الغربیة ولکن کانت قویة فی أوروبا الوسطى والشرقیة (و عرفت هذه الظاهرة باسم "القنانة التأخرة"). فی انکلترا استمرت قانونیا حتى القرن السابع عشر، وفی فرنسا حتى عام 1789. حطم الموت الاسود النظام الاجتماعی المعمول به إلى حد ما وأضعفت القنانة. فی أوروبا الشرقیة استمر النظام حتى منتصف القرن التاسع عشر. ولم ینشأ إقطاع فی السوید وفنلندا والنرویج والقنانة لم تکن موجودة.
و إنما کان الأقنان یکسبون حریتهم بإحدى أربع طرق : الإعتاق، أو شراء الحریة بالمال، أو الخدمة العسکریة، أو الموت.
تصنیف: إقطاع

قس ترکی استانبولی


Serf, Ortaçağ Avrupası'nda, miras yoluyla kendisine tahsis edilen kiralık arazide toprak ağası adına çalışan köylü.[1] Toprağın ve ürünün mülkiyeti toprak ağasına ait olmakla birlikte, serfler yiyecek ve giyecek ihtiyaçlarını karşılayacak kadar ürünü kendilerine ayırabiliyorlardı.[1]
Kölelik sistemine oldukça benzeyen bu sistemde serfler -kölelerden farklı olarak- satılamıyorlardı.[1] Serfler genellikle kendilerine tahsis edilmiş toprakta çalışmakla birlikte, bazen toprak ağası tarafından başkasına tahsis edilmemiş topraklarda da (demesne) çalıştırılabiliyorlardı. Ayrıca kendilerine ayırdıkları tahılı öğütmek için sadece kendi toprak ağalarına ait değirmenleri kullanabiliyorlardı.[1]
Serfler ile özgür köylüler arasındaki farklardan en önemlisi göçme özgürlüğüydü; serfler efendilerinin izni olmadan topraklarını veya köylerini sürekli olarak terkedemiyorlardı.[1] Bunun dışında evlenmek, iş değiştirmek veya mallarını devretmek için efendilerinden izin almaları gerekiyordu.[1] Toprağa bağlılardı ve toprak el değiştirdiğinde serfler de yeni efendinin hizmetine giriyorlardı. Çoğunlukla kötü muamele görüyorlardı ve kanun önünde efendilerine nazaran çok kısıtlı haklara sahiplerdi.[1] Serflikten çıkmanın tek yolu özgür bırakılmak veya firar etmekti.[1]
Kaynakça [değiştir]

^ a b c d e f g h "serfdom." Encyclopædia Britannica Ultimate Reference Suite. Chicago: Encyclopædia Britannica, 2011.
Ayrıca bakınız [değiştir]

Feodalizm
Köylü
Avrupa tarihi ile ilgili bu madde bir taslaktır. İçeriğini geliştirerek Vikipedi'ye katkıda bulunabilirsiniz.
Kategoriler: Avrupa tarihi taslaklarıFeodalizm

قس عبری
צמיתוּת (בצרפתית עתיקה: servage) הוא השם שניתן למעמד המשפטי והכלכלי של חלק מהאיכרים תחת המערכת הפיאודלית, ובמיוחד בתוך המערכת הכלכלית המנוריאלית (או הסניוריאלית). הצמית (מצרפתית עתיקה, serf, ומקודם מלטינית) במערכת הצמיתות היה בעל המעמד הנמוך ביותר בחברה הפיאודלית ומעמדו היה דומה לזה של עבד, אך נבדל ממנו בכך שלא נחשב לרכוש כשלעצמו ולא ניתן היה למכרו בנפרד מהאדמה אותה עיבד.
החוק האזרחי הרומי הכיר רק שני מצבים. אדם היה יכול להיות אזרח חופשי או עבד. הייתה יכולת מעבר בין שני המצבים - עבד היה יכול להשתחרר ולתבוע לעצמו זכויות של אזרח ואילו אדם חופשי היה יכול להפוך לעבד למשל עקב חובות. אבל בסוף תקופת הקיסרות הרומית נוספו במשפט הרומי אבחנות בין "חזקים" ו"נחותים". אבחנות אלו היו בסיס ליצירת מעמד האיכרים המשועבדים.
הצמיתות התבטאה בכך שאדם (לרוב איכר) היה כבול לאדמה ולבעליו בצורה שהבחינה אותו מאדם חופשי. צמית נשאר חופשי ביחסיו עם צד שלישי. הצמיתות באה למימוש בעבודה הכפויה של הצמיתים בשדותיהם של בעלי האדמות, כשבתמורה נהנו הצמיתים מהגנה מצד בעל האדמות ומהזכות לעבוד בשדות החכורים על–ידם. הצמיתות כללה עבודה בשדות וכמו כן בעבודות חקלאיות דומות כמו ייעור, בניין דרכים ותעבורה, מלאכות ואפילו ייצור.
הצמיתות התפתחה מן העבדות שהייתה נהוגה בתקופת האימפריה הרומית והתפשטה ברחבי אירופה במהלך המאה העשירית. הצמיתות רווחה באירופה בימי הביניים ונמשכה בצורות כאלו ואחרות באנגליה עד המאה החמש עשרה, בצרפת עד המהפכה הצרפתית ובשאר מדינות אירופה עד ראשית המאה התשע עשרה. המדינה האירופית האחרונה שביטלה את הצמיתות הייתה רוסיה בשנת 1861. בחלקים של אירופה, ובמיוחד בסקנדינביה לא כוננה מערכת צמיתות מעולם. ביפן, סין ובחלקים אחרים של המזרח הרחוק התקיימה מערכת צמיתות פורמלית או פורמלית למחצה עד המאה העשרים.


איור המציג את לבושם של הצמיתים מן המאה השישית עד למאה השתים עשר, כפי שליקט ה. דה פילקסטל
במערכת הפיאודלית כל האדמה הייתה בבעלותם של בעלי אדמות שונים—הוסאלים, הכנסייה והמלך. הצמיתים הורשו לעבד חלק מהאדמה כדי להזין את עצמם ומוסו על תנובת האדמה ורווחיהם. נוסף על כך, נדרשו הצמיתים להקדיש חלק ניכר מזמנם ועמלם לעיבוד אדמת הדמסנה של בעל האדמה—אותו חלק של האחוזה שהיה נתון לשליטתו הישירה של בעל האדמה ולא שימש אריסים אחרים.
מעמדו של הצמית היה טוב במעט מזה של עבד, כיוון שלא היה רכושו של האדון, אך הוא היה כבול במובנים רבים לחלקת אדמה שהייתה בבעלות אדם אחר וניתן היה לקנותה ולמכרה כאשר הצמיתים עדיין מוצמתים אליה, אף כי מכירת אדמה לא הייתה מנהג נפרץ בתקופה זו, בה מעמדו וכוחו של אדם קושר עם כמות האדמות שברשותו, ועיקר העברות הבעלות נבעו ממלחמות, נישואים או מתנות שונות.
הצמית היה איכר, שלרוב עסק בעבודת אדמה, אך לעתים הועסק גם כבעל מלאכה, למשל כנפח, טוחן או פונדקאי. גם בעלי מקצוע אלו היו כפותים למקומם ולא היו יכולים לעזבו בלי רשותו של בעל האדמה. גם עליהם הוטלה חובת עבודה עבור בעל האדמות וניטל עליהם לבצע שירותי עבודה נוספים בהתאם לדרישות בעל האדמה. המעמד החברתי והחוקי של הצמית היה מוּרש, ובניו ובנותיו אחריו היו צמיתים אף הם.
בתוך מגבלות אלו נהנה הצמית ממידה מסוימת של חירות. הוא יכול היה לצבור רכוש אישי ולהורישו, ולעתים היו צמיתים שהפכו עשירים מבעלי האדמות אותן עבדו, הוא היה רשאי להחליט אילו גידולים הוא מעוניין לגדל על אדמתו ולמכור את התנובה העודפת בשוק. בעל האדמות לא היה יכול לנשל את הצמית מרכושו בלי עילה והיה מחויב בהגנתו מפני פורעי חוק או אדונים אחרים ולתמוך בצמיתים כאשר הגידולים כשלו. מגבלות החופש של הצמית נאכפו באמצעות נהגים בחצר ובמנהל המנוריאלי.
אופיה של הצמיתות היה שונה במקומות ובזמנים שונים. בחלק מהמקומות הצמיתות מוזגה או הומרה בצורות שונות של מיסוי. כמות עבודת הצמיתות עבור האדון לה נדרשו הצמיתים הייתה שונה אף היא ממקום למקום. בפולין-ליטא של המאה השלוש עשרה הסתכמה עבודת הצמיתות בכמה ימים בשנה, במאה הארבע עשרה היא צמחה ליום עבודה בשבוע, במאה השבע עשרה לארבעה ימים בשבוע ובמאה השמונה עשרה לשישה ימים. הצמיתות ברוסיה התבססה על העקרון שבעל האדמות שולט באיכר ויכול לעשות בו כרצונו, כולל הפרדתו מאדמתו. לעתים, שימשו הצמיתים כחיילים בעת עימות ואפילו זכו בתארי אצולה כתמורה על אומץ בשדה הקרב. במקומות אחרים, יכלו הצמיתים לרכוש את חירותם, לזכות בשחרור על ידי בעלים נדיב, או להמלט לערים או לאדמה שזה עתה יושבה בה לא נשאלו שאלות ביחס למקורם. החוקים ביחס לצמיתים שנמלטו היו שונים: באנגליה, למשל, צמית שחמק מלכידה במשך שנה ויום זכה בחירותו.
במקרים רבים היה על הצמית לזכות בהיתר מבעל האדמות כדי להנשא לאדם שאינו בן האחוזה. ניתן היה להטיל עליהם קנסות בעת הורשה, כאשר אדם הפך לנזיר או כומר, או כאשר ילדיהם עזבו את האחוזה ועברו לערים. יתר על כן, הצמיתים היו צריכים לשלם עבור השימוש בטחנת התבואה של האדון או בתנור הלחם שלו, ונתבעו לשלם עבור שירותים כמו שימוש במריצות האדון להעברת היבול.
[עריכה]היסטוריה של הצמיתות

מוסדות חברתיים הדומים לצמיתות היו מוכרים כבר בתקופה העתיקה. מעמדם של ההלוטים בספרטה העתיקה היה דומה לזה של הצמיתים בימי הביניים, וכך גם מעמדם של האיכרים שעבדו על אדמות רומא העתיקה. איכרים אלו, שכונו קולונאט היו אולי הדגם שבעקבותיו עוצבה הצמיתות. השבטים הגרמאנים שפלשו לשטחי האימפריה הרומית לא שינו בדרך כלל את מתכונת האחוזות הרומיות אלא פשוט החליפו את הרומים כבעליהם.
הצמיתות של ימי הביניים התפתחה רק עם התפוררות האימפריה הקרולינגית במאה העשירית, כאשר אירופה התפוררה לשרשרת ארוכה של אחוזות קטנות יחסית, ללא שליט מרכזי חשוב, ללא סחר וקשרים בין האזורים השונים באירופה. הצמיתות אפשרה לבעלי האדמות לכונן שיטה כלכלית בלתי יעילה, אך מספיקה כדי להזין את עצמם.
התפתחות כלכלה וסחר משוכללים יותר במערב אירופה הובילו להיעלמותה ההדרגתית של הצמיתות. המערכת הבלתי יעילה בה נכפו צמיתים לעבד באי-רצון את אדמות בעל האדמה ושילמו לו בחלק מתנובת האדמה, נדחקה מפני שיטות יעילות יותר המבוססות על כסף, ובמיוחד שכירים לעונה או שכירי יום. מערכות המבוססות על עבודה שכירה במקום על אריסות צמיתים זכו לדחיפה משמעותית בעקבות מגפת הדבר באמצע המאה הארבע עשרה, שהיקף התמותה העצום בעקבותיה הביא להתפרקות מערכות הצמיתות בחלק ממדינות אירופה.
הצמיתות הגיעה למזרח אירופה בשלב מאוחר יותר מאשר במערבה והפכה דומיננטית במאה החמש עשרה, בעקבות המוות השחור שהביא לדלדול ניכר באוכלוסיית מזרח אירופה. בעלי האדמות במזרח אירופה שאפו במצב זה לכפות את האיכרים לאדמתם ובניגוד לכישלון של נסיונות אלו במערב אירופה המתפתחת, במזרח אירופה שהייתה מפותחת הרבה פחות הצליחו נסיונות הכבילה. במדינות כמו פרוסיה, אוסטריה, הונגריה פולין-ליטא, ורוסיה[1] כוננו במהלך המאה החמש עשרה והשש עשרה חוקים לעיגון הצמיתות. אחוזות צמיתות אלו כוונו בעיקר לייצוא של תוצרים חלקאיים בסיסיים כמו חיטה או שעורה למערב אירופה. שיטת הצמיתות שרדה במזרח אירופה עד אמצע המאה התשע עשרה. ב-1861 הצאר אלכסנדר שיחרר את הצמיתים ברוסיה. חלק (קטן) מהצמיתים סירבו להשתחרר ממעמד הצמיתות, כי מעתה היו צריכים לשלם לבעל האדמות דמי שכירות עבור הקרקע, והם העדיפו להשאר צמיתים הזכאים לעבד נחלה.
[עריכה]ראו גם

חולופ
[עריכה]הערות שוליים

^ ‏תהליך הפיכת האיכרים לצמיתים ברוסיה החל בימיו של איוואן הרביעי‏
קטגוריה: פיאודליזם
משובים קודמיםמשוב על הערך

قس انگلیسی
צמיתוּת (בצרפתית עתיקה: servage) הוא השם שניתן למעמד המשפטי והכלכלי של חלק מהאיכרים תחת המערכת הפיאודלית, ובמיוחד בתוך המערכת הכלכלית המנוריאלית (או הסניוריאלית). הצמית (מצרפתית עתיקה, serf, ומקודם מלטינית) במערכת הצמיתות היה בעל המעמד הנמוך ביותר בחברה הפיאודלית ומעמדו היה דומה לזה של עבד, אך נבדל ממנו בכך שלא נחשב לרכוש כשלעצמו ולא ניתן היה למכרו בנפרד מהאדמה אותה עיבד.
החוק האזרחי הרומי הכיר רק שני מצבים. אדם היה יכול להיות אזרח חופשי או עבד. הייתה יכולת מעבר בין שני המצבים - עבד היה יכול להשתחרר ולתבוע לעצמו זכויות של אזרח ואילו אדם חופשי היה יכול להפוך לעבד למשל עקב חובות. אבל בסוף תקופת הקיסרות הרומית נוספו במשפט הרומי אבחנות בין "חזקים" ו"נחותים". אבחנות אלו היו בסיס ליצירת מעמד האיכרים המשועבדים.
הצמיתות התבטאה בכך שאדם (לרוב איכר) היה כבול לאדמה ולבעליו בצורה שהבחינה אותו מאדם חופשי. צמית נשאר חופשי ביחסיו עם צד שלישי. הצמיתות באה למימוש בעבודה הכפויה של הצמיתים בשדותיהם של בעלי האדמות, כשבתמורה נהנו הצמיתים מהגנה מצד בעל האדמות ומהזכות לעבוד בשדות החכורים על–ידם. הצמיתות כללה עבודה בשדות וכמו כן בעבודות חקלאיות דומות כמו ייעור, בניין דרכים ותעבורה, מלאכות ואפילו ייצור.
הצמיתות התפתחה מן העבדות שהייתה נהוגה בתקופת האימפריה הרומית והתפשטה ברחבי אירופה במהלך המאה העשירית. הצמיתות רווחה באירופה בימי הביניים ונמשכה בצורות כאלו ואחרות באנגליה עד המאה החמש עשרה, בצרפת עד המהפכה הצרפתית ובשאר מדינות אירופה עד ראשית המאה התשע עשרה. המדינה האירופית האחרונה שביטלה את הצמיתות הייתה רוסיה בשנת 1861. בחלקים של אירופה, ובמיוחד בסקנדינביה לא כוננה מערכת צמיתות מעולם. ביפן, סין ובחלקים אחרים של המזרח הרחוק התקיימה מערכת צמיתות פורמלית או פורמלית למחצה עד המאה העשרים.


איור המציג את לבושם של הצמיתים מן המאה השישית עד למאה השתים עשר, כפי שליקט ה. דה פילקסטל
במערכת הפיאודלית כל האדמה הייתה בבעלותם של בעלי אדמות שונים—הוסאלים, הכנסייה והמלך. הצמיתים הורשו לעבד חלק מהאדמה כדי להזין את עצמם ומוסו על תנובת האדמה ורווחיהם. נוסף על כך, נדרשו הצמיתים להקדיש חלק ניכר מזמנם ועמלם לעיבוד אדמת הדמסנה של בעל האדמה—אותו חלק של האחוזה שהיה נתון לשליטתו הישירה של בעל האדמה ולא שימש אריסים אחרים.
מעמדו של הצמית היה טוב במעט מזה של עבד, כיוון שלא היה רכושו של האדון, אך הוא היה כבול במובנים רבים לחלקת אדמה שהייתה בבעלות אדם אחר וניתן היה לקנותה ולמכרה כאשר הצמיתים עדיין מוצמתים אליה, אף כי מכירת אדמה לא הייתה מנהג נפרץ בתקופה זו, בה מעמדו וכוחו של אדם קושר עם כמות האדמות שברשותו, ועיקר העברות הבעלות נבעו ממלחמות, נישואים או מתנות שונות.
הצמית היה איכר, שלרוב עסק בעבודת אדמה, אך לעתים הועסק גם כבעל מלאכה, למשל כנפח, טוחן או פונדקאי. גם בעלי מקצוע אלו היו כפותים למקומם ולא היו יכולים לעזבו בלי רשותו של בעל האדמה. גם עליהם הוטלה חובת עבודה עבור בעל האדמות וניטל עליהם לבצע שירותי עבודה נוספים בהתאם לדרישות בעל האדמה. המעמד החברתי והחוקי של הצמית היה מוּרש, ובניו ובנותיו אחריו היו צמיתים אף הם.
בתוך מגבלות אלו נהנה הצמית ממידה מסוימת של חירות. הוא יכול היה לצבור רכוש אישי ולהורישו, ולעתים היו צמיתים שהפכו עשירים מבעלי האדמות אותן עבדו, הוא היה רשאי להחליט אילו גידולים הוא מעוניין לגדל על אדמתו ולמכור את התנובה העודפת בשוק. בעל האדמות לא היה יכול לנשל את הצמית מרכושו בלי עילה והיה מחויב בהגנתו מפני פורעי חוק או אדונים אחרים ולתמוך בצמיתים כאשר הגידולים כשלו. מגבלות החופש של הצמית נאכפו באמצעות נהגים בחצר ובמנהל המנוריאלי.
אופיה של הצמיתות היה שונה במקומות ובזמנים שונים. בחלק מהמקומות הצמיתות מוזגה או הומרה בצורות שונות של מיסוי. כמות עבודת הצמיתות עבור האדון לה נדרשו הצמיתים הייתה שונה אף היא ממקום למקום. בפולין-ליטא של המאה השלוש עשרה הסתכמה עבודת הצמיתות בכמה ימים בשנה, במאה הארבע עשרה היא צמחה ליום עבודה בשבוע, במאה השבע עשרה לארבעה ימים בשבוע ובמאה השמונה עשרה לשישה ימים. הצמיתות ברוסיה התבססה על העקרון שבעל האדמות שולט באיכר ויכול לעשות בו כרצונו, כולל הפרדתו מאדמתו. לעתים, שימשו הצמיתים כחיילים בעת עימות ואפילו זכו בתארי אצולה כתמורה על אומץ בשדה הקרב. במקומות אחרים, יכלו הצמיתים לרכוש את חירותם, לזכות בשחרור על ידי בעלים נדיב, או להמלט לערים או לאדמה שזה עתה יושבה בה לא נשאלו שאלות ביחס למקורם. החוקים ביחס לצמיתים שנמלטו היו שונים: באנגליה, למשל, צמית שחמק מלכידה במשך שנה ויום זכה בחירותו.
במקרים רבים היה על הצמית לזכות בהיתר מבעל האדמות כדי להנשא לאדם שאינו בן האחוזה. ניתן היה להטיל עליהם קנסות בעת הורשה, כאשר אדם הפך לנזיר או כומר, או כאשר ילדיהם עזבו את האחוזה ועברו לערים. יתר על כן, הצמיתים היו צריכים לשלם עבור השימוש בטחנת התבואה של האדון או בתנור הלחם שלו, ונתבעו לשלם עבור שירותים כמו שימוש במריצות האדון להעברת היבול.
[עריכה]היסטוריה של הצמיתות

מוסדות חברתיים הדומים לצמיתות היו מוכרים כבר בתקופה העתיקה. מעמדם של ההלוטים בספרטה העתיקה היה דומה לזה של הצמיתים בימי הביניים, וכך גם מעמדם של האיכרים שעבדו על אדמות רומא העתיקה. איכרים אלו, שכונו קולונאט היו אולי הדגם שבעקבותיו עוצבה הצמיתות. השבטים הגרמאנים שפלשו לשטחי האימפריה הרומית לא שינו בדרך כלל את מתכונת האחוזות הרומיות אלא פשוט החליפו את הרומים כבעליהם.
הצמיתות של ימי הביניים התפתחה רק עם התפוררות האימפריה הקרולינגית במאה העשירית, כאשר אירופה התפוררה לשרשרת ארוכה של אחוזות קטנות יחסית, ללא שליט מרכזי חשוב, ללא סחר וקשרים בין האזורים השונים באירופה. הצמיתות אפשרה לבעלי האדמות לכונן שיטה כלכלית בלתי יעילה, אך מספיקה כדי להזין את עצמם.
התפתחות כלכלה וסחר משוכללים יותר במערב אירופה הובילו להיעלמותה ההדרגתית של הצמיתות. המערכת הבלתי יעילה בה נכפו צמיתים לעבד באי-רצון את אדמות בעל האדמה ושילמו לו בחלק מתנובת האדמה, נדחקה מפני שיטות יעילות יותר המבוססות על כסף, ובמיוחד שכירים לעונה או שכירי יום. מערכות המבוססות על עבודה שכירה במקום על אריסות צמיתים זכו לדחיפה משמעותית בעקבות מגפת הדבר באמצע המאה הארבע עשרה, שהיקף התמותה העצום בעקבותיה הביא להתפרקות מערכות הצמיתות בחלק ממדינות אירופה.
הצמיתות הגיעה למזרח אירופה בשלב מאוחר יותר מאשר במערבה והפכה דומיננטית במאה החמש עשרה, בעקבות המוות השחור שהביא לדלדול ניכר באוכלוסיית מזרח אירופה. בעלי האדמות במזרח אירופה שאפו במצב זה לכפות את האיכרים לאדמתם ובניגוד לכישלון של נסיונות אלו במערב אירופה המתפתחת, במזרח אירופה שהייתה מפותחת הרבה פחות הצליחו נסיונות הכבילה. במדינות כמו פרוסיה, אוסטריה, הונגריה פולין-ליטא, ורוסיה[1] כוננו במהלך המאה החמש עשרה והשש עשרה חוקים לעיגון הצמיתות. אחוזות צמיתות אלו כוונו בעיקר לייצוא של תוצרים חלקאיים בסיסיים כמו חיטה או שעורה למערב אירופה. שיטת הצמיתות שרדה במזרח אירופה עד אמצע המאה התשע עשרה. ב-1861 הצאר אלכסנדר שיחרר את הצמיתים ברוסיה. חלק (קטן) מהצמיתים סירבו להשתחרר ממעמד הצמיתות, כי מעתה היו צריכים לשלם לבעל האדמות דמי שכירות עבור הקרקע, והם העדיפו להשאר צמיתים הזכאים לעבד נחלה.
[עריכה]ראו גם

חולופ
[עריכה]הערות שוליים

^ ‏תהליך הפיכת האיכרים לצמיתים ברוסיה החל בימיו של איוואן הרביעי‏
קטגוריה: פיאודליזם
משובים קודמיםמשוב על הערך


قس انگلیسی

Serfdom is the status of peasants under feudalism, specifically relating to manorialism. It was a condition of bondage or modified slavery which developed primarily during the High Middle Ages in Europe and lasted in some countries until the mid-19th century.
Serfs who occupied a plot of land were required to work for the Lord of the Manor who owned that land, and in return were entitled to protection, justice and the right to exploit certain fields within the manor to maintain their own subsistence. Serfs were often required not only to work on the lord's fields, but also his mines, forests and roads. The manor formed the basic unit of feudal society and the Lord of the Manor and his serfs were bound legally, economically, and socially. Serfs formed the lowest social class of feudal society.
The decline of serfdom in Western Europe has sometimes been attributed to the Black Death, which reached Europe in 1347,[1] although the decline had begun before that date. Although serfdom became increasingly rare in most of Western Europe after the Renaissance, it grew strong in Central and Eastern Europe, where it had previously been less common (this phenomenon was known as "later serfdom").
In Eastern Europe the institution persisted until the mid-19th century. It persisted in Austria-Hungary till 1848 and was abolished in Russia in 1861.[2] In Finland, Norway and Sweden feudalism was not established, and serfdom did not exist; however, serfdom-like institutions did exist in both Denmark (the stavnsbånd, from 1733 to 1788) and its vassal Iceland (the more restrictive vistarband, from 1490 until 1894).
According to Joseph R. Strayer, the concept of feudalism can also be applied to the societies of ancient Persia, ancient Mesopotamia, Egypt (Sixth to Twelfth dynasty), Muslim India, China (Zhou Dynasty, and end of Han Dynasty) and Japan during the Shogunate. James Lee and Cameron Campbell describe the Chinese Qing Dynasty (1644–1912) as also maintaining a form of serfdom.[3]
Tibet is described by Melvyn Goldstein to have had serfdom until 1959,[4][5] but whether or not the Tibetan form of peasant tenancy qualified as serfdom was widespread is contested.[6][7] Bhutan is described by Tashi Wangchuk, a Bhutanese civil servant, as abolishing serfdom officially by 1959, but Wangchuk believes less than or about 10% of poor peasants were in copyhold situations.[8]
Contents [show]
Etymology



Costumes of slaves or serfs, from the sixth to the twelfth centuries, collected by H. de Vielcastel from original documents in European libraries.
The word "serf" originated from the Middle French "serf", and can be traced further back to the Latin servus, meaning "slave". In Late Antiquity and most of the Middle Ages, what we now call serfs were usually designated in Latin as coloni (sing. colonus). As slavery gradually disappeared and the legal status of these servi became nearly identical to that of coloni, the term changed meaning into our modern concept of "serf". The term "serfdom" was coined in 1850.
Dependency and the lower orders

Serfs had a specific place in feudal society, as did barons and knights: in return for protection, a serf would reside upon and work a parcel of land within the manor of his lord. There was thus a degree of reciprocity in the manorial system.
One rationale was that a serf "worked for all," while a knight or baron "fought for all" and a churchman "prayed for all"; thus everyone had a place. The serf was the worst fed and paid, but at least he had his place and, unlike slaves, had certain rights in land and property.
A lord of the manor could not sell his serfs as a Roman might sell his slaves. On the other hand, if he chose to dispose of a parcel of land, the serf or serfs associated with that land went with it to serve their new lord, benefitting him from their long-acquired knowledge of practices suited to the land. Further, a serf could not abandon his lands without permission, nor did he possess a saleable title in them.
Becoming a serf
A freeman became a serf usually through force or necessity. Sometimes freeholders or allodial owners were intimidated into dependency by the greater physical and legal force of a local magnate. Often a few years of crop failure, a war or brigandage might leave a person unable to make his own way. In such a case a bargain was struck with a lord of a manor. In exchange for protection, service was required, in cash, produce or with labour, or a combination of all. These bargains were formalized in a ceremony known as "bondage" in which a serf placed his head in the lord's hands, akin to the ceremony of homage where a vassal placed his hands between those of his overlord. These oaths bound the lord and his new serf in a feudal contract and defined the terms of their agreement.[9] Often these bargains were severe. A 7th century Anglo Saxon "Oath of Fealty" states:
"By the Lord before whom this sanctuary is holy, I will to N. be true and faithful, and love all which he loves and shun all which he shuns, according to the laws of God and the order of the world. Nor will I ever with will or action, through word or deed, do anything which is unpleasing to him, on condition that he will hold to me as I shall deserve it, and that he will perform everything as it was in our agreement when I submitted myself to him and chose his will."
To become a serf was a commitment that encompassed all aspects of the serf’s life.
Moreover, the condition of serfdom was inherited at birth. By taking on the duties of serfdom, serfs bound not only themselves but all of their future progeny.
Serfdom's class system
The social class of peasant was often broken down into smaller categories. These distinctions were often less clear than suggested by their different names. Most often, there were two types of peasants, freemen, whose tenure within the manor was freehold, and villeins. Lower classes of peasants, known as cottars, generally comprising the younger sons of villeins[10][11] or bordars in the British Isles, and slaves, made up the lower class of workers.
Freemen
Freemen, or free tenants held their land by one of a variety of contracts of feudal land tenure and were essentially rent-paying tenant farmers who owed little or no service to the lord, and had a good degree of security of tenure and independence. In parts of 11th century England freemen made up only 10% of the peasant population, and in the rest of Europe their numbers were small.
Villeins
A villein (or villain) was the most common type of serf in the Middle Ages. Villeins had more rights and higher status than the lowest serf, but existed under a number of legal restrictions that differentiated them from freemen. Villeins generally rented small homes, with or without land. As part of the contract with the landlord, the lord of the manor, they were expected to spend some of their time working on the lord's fields. The requirement often was not greatly onerous, contrary to popular belief and was often only seasonal, for example the duty to help at harvest-time. The rest of their time was spent farming their own land for their own profit.
Like other types of serfs, they were required to provide other services, possibly in addition to paying rent of money or produce. Villeins were tied to the land and could not move away without their lord's consent and the acceptance of the lord to whose manor they proposed to migrate to. Villeins were generally able to hold their own property, unlike slaves. Villeinage, as opposed to other forms of serfdom, was most common in Continental European feudalism, where land ownership had developed from roots in Roman law.
A variety of kinds of villeinage existed in Europe in the Middle Ages. Half-villeins received only half as many strips of land for their own use and owed a full complement of labour to the lord, often forcing them to rent out their services to other serfs to make up for this hardship. Villeinage was not, however, a purely uni-directional exploitative relationship. In the Middle Ages, land within a lord's manor provided sustenance and survival, and being a villein guaranteed access to land, and crops secure from theft by marauding robbers. Landlords, even where legally entitled to do so, rarely evicted villeins because of the value of their labour. Villeinage was much preferable to being a vagabond, a slave, or an unlanded labourer.
In many medieval countries, a villein could gain freedom by escaping from a manor to a city or borough and living there for more than a year; but this action involved the loss of land rights and agricultural livelihood, a prohibitive price unless the landlord was especially tyrannical or conditions in the village were unusually difficult.
Bordars and cottagers
In England the Domesday Book, of 1086, uses bordarii (bordar) and cottarii (cottager) as interchangeable terms, cottager being derived from the native tongue whereas bordar being derived from the French.[12]
The status of bordar or cottager ranked below a serf in the social hierarchy of a manor, holding a cottage, garden and just enough land to feed a family. In England, at the time of the Domesday Survey, this would have been between about 1 and 5 acres (0.4 to 2 hectares).[13] Under an Elizabethan statute, the cottage had to be built with at least 4 acres (0.02 km2; 0.01 sq mi) of land.[14] However, the later Enclosures Act, removed the cottagers right to any land, "before the Enclosures Act the cottager was a farm labourer with land and after the Enclosures Act the cottager was a farm labourer without land".[15]
The bordars and cottagers did not own their draught oxen or horses. The Domesday Book showed that England comprised 12% freeholders; 35% serfs or villeins: 30% cotters and borders: and 9% slaves.[13]
Slaves
The last type of serf was the slave. Slaves had the fewest rights and benefits from the manor. They owned no tenancy in land, worked for the lord exclusively and survived on donations from the landlord. It was always in the interest of the lord to prove that a servile arrangement existed, as this provided him with greater rights to fees and taxes. The status of a man was a primary issue in determining a person's rights and obligations in many of the manorial court cases of the period. Also, runaway slaves could be beaten if caught.
The serf's duties
The usual serf (not including slaves or cottars) paid his fees and taxes in the form of seasonally appropriate labour. Usually a portion of the week was devoted to ploughing his lord's fields held in demesne, harvesting crops, digging ditches, repairing fences, and often working in the manor house. The residue of the serf’s time was devoted to tending his own fields, crops and animals in order to provide for his family. Most manorial work was segregated by gender during the regular times of the year; however, during the harvest, the whole family was expected to work the fields.
A major difficulty of a serf's life was that his work for his lord coincided with, and took precedence over, the work he had to perform on his own lands: when the lord's crops were ready to be harvested, so were his own. On the other hand, the serf of a benign lord could look forward to being well fed during his service[citation needed]; it was a lord without foresight who did not provide a substantial meal for his serfs during the harvest and planting times. In exchange for this work on the lord's demesne, the serf had certain privileges and rights, including for example the right to gather deadwood from their lord’s forests, an essential fuel source.
In addition to service, a serf was required to pay certain taxes and fees. Taxes were based on the assessed value of his lands and holdings. Fees were usually paid in the form of agricultural produce rather than cash. The best ration of wheat from the serf’s harvest often went to the landlord. Generally hunting and trapping of wild game by the serfs on the lord’s property was prohibited. On Easter Sunday the peasant family perhaps might owe an extra dozen eggs, and at Christmas a goose was perhaps required too. When a family member died, extra taxes were paid to the lord as a form of feudal relief to enable the heir to keep the right to till what land he had. Any young woman who wished to marry a serf outside of her manor was forced to pay a fee for the right to leave her lord, and in compensation for her lost labour.
Often there were arbitrary tests to judge the worthiness of their tax payments. A chicken, for example, might be required to be able to jump over a fence of a given height to be considered old enough or well enough to be valued for tax purposes. The restraints of serfdom on personal and economic choice were enforced through various forms of manorial customary law and the manorial administration and court baron.
It was also a matter of discussion whether serfs could be required by law in times of war or conflict to fight for their lord's land and property. In the case of their lord's defeat, their own fate might be uncertain, so the serf certainly had an interest in supporting his lord.
Rights of serfdom
Within his constraints, a serf had some freedoms. Though the common wisdom[citation needed] is that a serf owned "only his belly" — even his clothes were the property, in law, of his lord[citation needed] — a serf might still accumulate personal property and wealth, and some serfs became wealthier than their free neighbours, although this was rare. A well-to-do serf might even be able to buy his freedom.
A serf could grow what crop he saw fit on his lands, although a serf's taxes often had to be paid in wheat. The surplus he would sell at market.
The landlord could not dispossess his serfs without legal cause and was supposed to protect them from the depredations of robbers or other lords, and he was expected to support them by charity in times of famine. Many such rights were enforcible by the serf in the manorial court.
Variations
Forms of serfdom varied greatly through time and region. In some places serfdom was merged with or exchanged for various forms of taxation.
The amount of labour required varied. In Poland, for example, it was commonly a few days per year per household in the 13th century; one day per week per household in the 14th century; four days per week per household in the 17th century and six days per week per household in the 18th century. Early serfdom in Poland was mostly limited on the royal territories (królewszczyzny).
"Per household" means that every dwelling had to give a worker for the required number of days.[16] For example, in the 18th century, six people: a peasant, his wife, three children and a hired worker might be required to work for their lord one day a week, which would be counted as six days of labour.
Serfs served on occasion as soldiers in the event of conflict and could earn freedom or even ennoblement for valour in combat. Serfs could purchase their freedom, be manumitted by their generous owners, or flee to towns or newly-settled land where few questions were asked. Laws varied from country to country: in England a serf who made his way to a chartered town (i.e. a borough) and evaded recapture for a year and a day obtained his freedom and became a burgher of the town.


"Galician slaughter" 1846, by Jan Lewicki (1795-1871); "directed against manorial property (for example, the manorial prisons) and rising against serfdom;[17] Galician, mainly Polish, peasants killed over 1000 noblemen and destroyed 500 manors in 1846."


Grain pays


Grain doesn't pay. Those two pictures illustrate the notion that agriculture, once extremely profitable to the nobles (szlachta) in the Polish-Lithuanian Commonwealth, became much less profitable from the second half of seventeenth century onwards
History of serfdom

Social institutions similar to serfdom were known in ancient times. The status of the helots in the ancient Greek city-state of Sparta resembled that of the medieval serfs. By the 3rd century AD, the Roman Empire faced a labour shortage. Large Roman landowners increasingly relied on Roman freemen, acting as tenant farmers, instead of slaves to provide labour.[18]
These tenant farmers, eventually known as coloni, saw their condition steadily erode. Because the tax system implemented by Dioclecian assessed taxes based on both land and the inhabitants of that land, it became administratively inconvenient for peasants to leave the land where they were counted in the census.[18] In 332 AD Emperor Constantine issued legislation that greatly restricted the rights of the coloni and tied them to the land. Some see these laws as the beginning of medieval serfdom in Europe.
However, medieval serfdom really began with the breakup of the Carolingian Empire[citation needed] around the 10th century. The demise of this empire, which had ruled much of western Europe for more than 200 years, was followed by a long period during which no strong central government existed in most of Europe.
During this period, powerful feudal lords encouraged the establishment of serfdom as a source of agricultural labor. Serfdom, indeed, was an institution that reflected a fairly common practice whereby great landlords were assured that others worked to feed them and were held down, legally and economically, while doing so.
This arrangement provided most of the agricultural labour throughout the Middle Ages. Slavery persisted right through the Middle Ages,[19] but it was rare, diminishing and largely confined to the use of household slaves.[citation needed] Parts of Europe, including much of Scandinavia, never adopted many feudal institutions, including serfdom.
In the later Middle Ages serfdom began to disappear west of the Rhine even as it spread through eastern Europe. This was one important cause for the deep differences between the societies and economies of eastern and western Europe.
In Western Europe, the rise of powerful monarchs, towns, and an improving economy weakened the manorial system through the 13th and 14th centuries, and serfdom was rare following the Renaissance.
Serfdom in Western Europe came largely to an end in the 15th and 16th centuries, because of changes in the economy, population, and laws governing lord-tenant relations in Western European nations. The enclosure of manor fields for livestock grazing and for larger arable plots made the economy of serfs’ small strips of land in open fields less attractive to the landowners. Furthermore, the increasing use of money made tenant farming by serfs less profitable; for much less than it cost to support a serf, a lord could now hire workers who were more skilled and pay them in cash. Paid labour was also more flexible since workers could be hired only when they were needed.
At the same time, increasing unrest and uprisings by serfs and peasants, like Tyler’s Rebellion in England in 1381, put pressure on the nobility and the clergy to reform the system. As a result serf and peasant demands were accommodated to some extent by the gradual establishment of new forms of land leases and increased personal liberties.
Another important factor in the decline of serfdom was industrial development—especially the Industrial Revolution. With the growing profitability of industry, farmers wanted to move to towns to receive higher wages than those they could earn working in the fields, while landowners also invested in the more profitable industry. This also led to the growing process of urbanization.
Serfdom reached Eastern European centuries later than Western Europe—it became dominant around the 15th century. Before that time, Eastern Europe had been much more sparsely populated than Western Europe, and the lords of Eastern Europe created a peasantry-friendly environment to encourage migration east.[citation needed] Serfdom developed in Eastern Europe after the Black Death epidemics, which not only stopped the migration but depopulated Western Europe.
The resulting large land-to-labour ratio combined with Eastern Europe's vast, sparsely populated areas gave the lords an incentive to bind the remaining peasantry to their land. With increased demand for agricultural produce in Western Europe during the later era when Western Europe limited and eventually abolished serfdom, serfdom remained in force throughout Eastern Europe during the 17th century so that nobility-owned estates could produce more agricultural products (especially grain) for the profitable export market.
Such Eastern European countries included Prussia (Prussian Ordinances of 1525), Austria, Hungary (laws of the late 15th and early 16th centuries), the Polish-Lithuanian Commonwealth (szlachta privileges of the early 16th century) and the Russian Empire (laws of the late 16th and first half of the 17th century). This also led to the slower industrial development and urbanisation of those regions. Generally, this process, referred to as 'second serfdom' or 'export-led serfdom', which persisted until the mid-19th century, became very repressive and substantially limited serfs' rights. Before the 1861 abolition of serfdom in Russia, a landowner's estate was often measured by the number of "souls" he owned.
In many of these countries serfdom was abolished during the Napoleonic invasions of the early 19th century. Serfdom remained in force in most of Russia until the Emancipation reform of 1861, enacted on February 19, 1861, though in Russian Baltic provinces it had been abolished at the beginning of the 19th century. According to the Russian census of 1857, the number of private serfs in Russia was 23.1 million.[20] Russian serfdom was perhaps the most notable Eastern European institution, as it was never influenced by German law and migrations, and serfdom and the manorial system were enforced by the crown (Tsar), not the nobility.
The decline of serfdom


End of serfdom: a German „Freilassungsbrief“ (Letter for the End of a serfdom) from 1762.
This section does not cite any references or sources. (August 2010)
Serfdom became progressively less common through the Middle Ages, particularly after the Black Death reduced the rural population and increased the bargaining power of workers. Furthermore, the lords of many manors were willing (for payment) to manumit ("release") their serfs.
In England, the end of serfdom began with the Peasants' Revolt in 1381. It had largely died out in England by 1500 as a personal status, and was fully ended when Elizabeth I freed the last remaining serfs in 1574.[21] Land held by serf tenure (unless enfranchised) continued to be held by what was thenceforth known as a copyhold tenancy, which was not completely abolished until 1925 (although it was whittled away during the 19th and early 20th centuries). There were native-born Scottish serfs until 1799, when coal miners previously kept in serfdom gained emancipation. However, most Scottish serfs had been freed before this time.
Serfdom was de facto ended in France by Philip IV, Louis X (1315), and Philip V (1318).[22][21] With the exception of a few isolated cases, serfdom had ceased to exist in France by the 15th century. In Early Modern France, French nobles nevertheless maintained a great number of seigneurial privileges over the free peasants that worked lands under their control. Serfdom was formally abolished in France in 1789.[23]
In other parts of Europe, there had been peasant revolts in Castille, Germany, northern France, Portugal, and Sweden. Although these were often successful, it usually took a long time before legal systems were changed.
Era of the French Revolution
The era of the French Revolution (1790s to 1820s) saw serfdom abolished in most of Western Europe, while its practice remained common in Eastern Europe for another century or more. In France, serfdom had been in decline for at least three centuries by the start of the Revolution, replaced by various forms of freehold tenancy. The last vestiges of serfdom were officially ended on August 4, 1789 with a decree abolishing the feudal rights of the nobility.
It removed the authority of the manorial courts, eliminated tithes and manorial dues, and freed those who still remained bound to the land. However, the decree was mostly symbolic, as widespread peasant revolts had effectively ended the feudal system beforehand; and ownership of the land still remained in the hands of the landlords, who could continue collecting rents and enforcing tenant contracts.
In German history the emancipation of the serfs came in 1770-1830, beginning with Schleswig in 1780. Prussia abolished serfdom with the "October Edict" of 1807, which upgraded the personal legal status of the peasantry and gave them ownership of half or two thirds of the lands they were working. The edict apply to all peasants whose holdings were above a certain size, and included both Crown lands and noble estates. The peasants were freed from the obligation of personal services to the lord and annual dues; in return and land owners were given ownership of 1/3 to 1/2 of the land. The peasant owned and rented the lands that were deeded to the old owners. The other German states imitated Prussia after 1815.[24]
In sharp contrast to the violence that characterized land reform in the French Revolution, Germany handled it peacefully. In Schleswig the peasants, who had been influenced by the Enlightenment, played an active role; elsewhere they were largely passive. Indeed, for most peasants, customs and traditions continued largely unchanged, including the old habits of deference to the nobles whose legal authority remains quite strong over the villagers. The old paternalistic relationship in East Prussia lasted into the 20th century. what was new was that the peasant could now sell his land, enabling him to move to the city, or buy up the land of his neighbors.[25]
The land reforms in northwestern Germany were driven by progressive governments and local elites. They abolished feudal obligations and divided collectively owned common land into private parcels and thus created a more efficient market-oriented rural economy. It produced increased productivity and population growth. It strengthened the traditional social order because wealthy peasants obtained most of the former common land, while the rural proletariat was left without land; many left for the cities or America. Meanwhile the division of the common land served as a buffer preserving social peace between nobles and peasants.[26] East of the Elbe River, the Junker class maintained large estates and monopolized political power.[27]
The eradication of the feudal system marks the beginning of an era of rapid change in Europe. The change in status following the enclosure movements beginning in the later 18th century, in which various lords abandoned the open field farming of previous centuries and, essentially, took all the best land for themselves in exchange for "freeing" their serfs, may well have made serfdom seem more desirable to many peasant families.
In his book Das Kapital, in Chapter 26 entitled "The Secret of Primitive Accumulation" and Chapter 27, "Expropriation of the Agricultural Population from the Land", Marx claimed that the feudal relationships of serfdom were violently transformed into private property and free labour: free of possession and free to sell their labour force on the market. Being liberated from serfdom meant being able to sell one's land and work wherever one desired. "The so-called primitive accumulation, therefore, is nothing else than the historical process of divorcing the producer from the means of production. It appears as primitive, because it forms the pre-historic stage of capital and of the mode of production corresponding with it."
In a case history of England, Marx described how the serfs became free peasant proprietors and small farmers, who were, over time, forcibly expropriated and driven off the land, forming a property-less proletariat. He also claimed that more and more legislation was enacted by the state to control and regiment this new class of wage workers. In the meantime, the remaining farmers became capitalist farmers operating more and more on a commercial basis; and gradually, legal monopolies preventing trade and investment by entrepreneurs were broken up.
Taxes levied by the state took the place of labour dues levied by the lord. Although serfdom began its decline in Europe in the Middle Ages, it took many hundreds of years to disappear completely. In addition, the struggles of the working class during the Industrial Revolution can often be compared with the struggles of the serfs during the Middle Ages. In parts of the world today, forced labour is still used. Serfdom is an institution that has always been commonplace for human society; however, it has not always been of the same nature.
Dates of emancipation from serfdom in various countries

Scotland: neyfs (serfs) disappeared by late 14th century,[28] but heritable jurisdictions survived until 1747.[29]
England & Wales: obsolete by 15th-16th century,[30]
Wallachia: officially ended in 1746 (land reforms in 1864)
Moldavia: officially ended in 1749 (land reforms in 1864)
Savoy: 19 December 1771
Austria: 1 November 1781 (first step; second step: 1848)
Bohemia: 1 November 1781 (first step; second step: 1848)
Baden: 23 July 1783
Denmark: 20 June 1788
Helvetic Republic: 4 May 1798
Batavian Republic (Netherlands): constitution of 12 June 1798 (in theory; in practice with the introduction of the French Code Napoléon in 1811)
Serbia: 1804 (de facto, de jure in 1830)
Schleswig-Holstein: 19 December 1804
Swedish Pomerania: 4 July 1806
Duchy of Warsaw (Poland): 22 July 1807
Prussia: 9 October 1807 (effectively 1811-1823)
Mecklenburg: October 1807 (effectively 1820)
Bavaria: 31 August 1808
Nassau: 1 September 1812
Governorate of Estonia: 23 March 1816
Governorate of Courland: 25 August 1817
Württemberg: 18 November 1817
Governorate of Livonia: 26 March 1819
Hanover: 1831
Saxony: 17 March 1832
Hungary: 11 April 1848
Croatia: 8 May 1848
Austrian Empire: 7 September 1848[31]
Bulgaria: 1858 (de jure by Ottoman Empire; de facto in 1880)
Russian Empire: 19 February 1861 (see Emancipation reform of 1861)
Tonga: 1862
Hawaii: 1835
Congress Poland: 1864[32]
Georgia: 1864-1871
Kalmykia: 1892
Iceland: 1894 (completely)
Bosnia and Herzegovina: 1918
Afghanistan: 1923
Bhutan: officially abolished by 1959[8]
Tibet, People's Republic of China: March 29, 1959, but use of "serf" for Tibet is controversial[4][5][6][7]
See also

Birkarls
Colonus
Debt bondage
Farm
Feudalism
Fiefdom
Folwark
Freeholder
Hacienda
Helot
Indentured servant
Josephinism
Kholop
Kolhoz
Manorialism
Ministerialis
Peonage
Russian serfdom
Serfdom Patent
Serfdom in Tibet controversy
Serfs Emancipation Day
Sharecropping
Shoen - Japanese serfdom
slavery
Smerd
Thrall
Yeoman
References

^ Austin Alchon, Suzanne (2003). A pest in the land: new world epidemics in a global perspective. University of New Mexico Press. p. 21. ISBN 0-8263-2871-7.
^ Serf. A Dictionary of World History
^ Lee, James; Campbell, Cameron (1998). "Headship succession and household division in three Chinese banner serf populations, 1789–1909". Continuity and Change 13 (1): 117–141.
^ a b Goldstein, Melvyn C. (1986). "Re-examining Choice, Dependancy and Command in the Tibetan Social System-'Tax Appendages' and Other Landless Serfs". Tibet Journal 11 (4): 79–112.
^ a b Goldstein, Melvyn C. (1988). "On the Nature of Tibetan Peasantry". Tibet Journal 13 (1): 61–65.
^ a b Barnett, Robert (2008) What were the conditions regarding human rights in Tibet before democratic reform? in: Authenticating Tibet: Answers to China’s 100 Questions, pp. 81-83. Eds. Anne-Marie Blondeau and Katia Buffetrille. University of California Press. ISBN 978-0-520-24464-1 (cloth); ISBN 978-0-520-24928-8 (paper)
^ a b Samuel, Geoffrey (1982). "Tibet as a Stateless Society and Some Islamic Parallels". Journal of Asian Studies 41 (2): 215–229. DOI:10.2307/2054940.
^ a b BhutanStudies.org.bt, T Wangchuk Change in the land use system in Bhutan: Ecology, History, Culture, and Power Nature Conservation Section. DoF, MoA
^ Marc Bloch "Feudal Society: the growth of the ties of dependence".
^ Studies of field systems in the British Isles By Alan R. H. Baker, Robin Alan Butlin
^ An Economic History of the British Isles By Arthur Birnie. P. 218
^ Hallam, H.E.; Finberg; Thirsk, Joan, eds. (1988). The Agrarian History of England and Wales: 1042-1350. Cambridge, England: Cambridge University Press. p. 58. ISBN 0-521-20073-3.
^ a b Daniel D. McGarry, Medieval history and civilization (1976) p 242
^ Elmes, James (1827). On Architectural Jurisprudence; in which the Constitutions, Canons, Laws and Customs etc. London: W.Benning. pp. 178–179.
^ Hammond, J L; Barbara Hammond (1912). The Village Labourer 1760-1832. London: Longman Green & Co. p. 100.
^ Maria Bogucka, Białogłowa w dawnej Polsce, Warsaw, 1998, ISBN 83-85660-78-X, p. 72
^ Robert Bideleux and Ian Jeffries, A History of Eastern Europe: Crisis and Change, Routledge, 1998. ISBN 0-415-1611-8. p. 295 – 296.
^ a b Mackay, Christopher (2004). Ancient Rome: A Military and Political History. New York: Cambridge University Press. p. 298. ISBN 0521809185.
^ Ways of ending slavery
^ Russia by Donald Mackenzie Wallace
^ a b 1902encyclopedia.com
^ Maurice Druon, Le Roi de fer, Chapter 3
^ Serfdom - LoveToKnow 1911
^ Ewa Sagarra, A social history of Germany, pp 341-45
^ Ewa Sagarra, A social history of Germany, pp 341-45
^ Brakensiek, Stefan (1994). "Agrarian Individualism in North-Western Germany, 1770-1870". German History 12 (2): 137–179. DOI:10.1093/gh/12.2.137.
^ Perkins, J. A. (1986). "Dualism in German Agrarian Historiography". Comparative Studies in Society and History 28 (2): 287–330. DOI:10.1017/S0010417500013876.
^ Richard Oram, 'Rural society: 1. medieval', in Michael Lynch (ed.), The Oxford Companion to Scottish History (Oxford: University Press, 2005), p. 549.
^ J. A. Cannon, 'Serfdom', in John Cannon (ed.), The Oxford Companion to British History (Oxford: University Press, 2002), p. 852.
^ Cannon, 'Serfdom', p. 852.
^ Kfunigraz.ac.at
^ Emancipation of the Serfs
Further reading

Backman, Clifford R. The Worlds of Medieval Europe Oxford University Press, 2003.
Blum, Jerome. The End of the Old Order in Rural Europe (Princeton UP, 1978) * Coulborn, Rushton, ed. Feudalism in History. Princeton University Press, 1956.
Bonnassie, Pierre. From Slavery to Feudalism in South-Western Europe Cambridge University Press, 1991 excerpt and text search
Freedman, Paul, and Monique Bourin, eds. Forms of Servitude in Northern and Central Europe. Decline, Resistance and Expansion Brepols, 2005.
Frantzen, Allen J., and Douglas Moffat, eds. The World of Work: Servitude, Slavery and Labor in Medieval England. Glasgow: Cruithne P, 1994.
Gorshkov, Boris B. "Serfdom: Eastern Europe" in Peter N. Stearns, ed,, Encyclopedia of European Social History: from 1352-2000 (2001) volume 2 pp 379–88
Kahan, Arcadius. "Notes on Serfdom in Western and Eastern Europe," Journal of Economic History March 1973 33:86-99 in JSTOR
Scott, Tom, ed. The Peasantries of Europe (1998)
Vadey, Liana. "Serfdom: Western Europe" in Peter N. Stearns, ed,, Encyclopedia of European Social History: from 1352-2000 (2001) volume 2 pp 369–78
White, Stephen D. Re-Thinking Kinship and Feudalism in Early Medieval Europe (2nd ed. Ashgate Variorum, 2000
Wright, William E. Serf, Seigneur, and Sovereign: Agrarian Reform in Eighteenth-century Bohemia (U of Minnesota Press, 1966).
Wunder, Heide. "Serfdom in later medieval and early modern Germany" in T. H. Aston et al., Social Relations and Ideas: Essays in Honour of R. H. Hilton (Cambridge UP, 1983), 249-72
External links

Serfdom, Encyclopaedia Britannica.
Peasantry (social class), Encyclopaedia Britannica.
An excerpt from the book Serfdom to Self-Government: Memoirs of a Polish Village Mayor, 1842–1927.
The Causes of Slavery or Serfdom: A Hypothesis, discussion and full online text of Evsey Domar (1970), "The Causes of Slavery or Serfdom: A Hypothesis", Economic History Review 30:1 (March), pp. 18–32.
[hide] v t e
Social stratification: Social class
Baronets Bourgeoisie Chattering classes Classlessness Creative class Elite Gentry Lower middle class Lumpenproletariat Middle class New class Nobility Nouveau riche/Parvenu Old Money Peasant/Serf Petite bourgeoisie Proletariat Ruling class Slave class Subaltern Underclass Upper class Upper middle class Working class Working poor
By collar
Blue Gold Green Grey Pink White
Wikimedia Commons has media related to: Serfdom
View page ratings
Rate this page
What's this?
Trustworthy
Objective
Complete
Well-written
I am highly knowledgeable about this topic (optional)

Submit ratings
Categories: Agricultural laborFeudalismSerfdom

قس چینی
農奴制是一種在封建制度下、特別是莊園制度下的與農民地位相關的奴役制度。農奴制度主要發展在歐洲10世紀中世紀中期，持續到19世紀中葉的，以財務束縛或變異的奴隸制為條件對農民實行奴役。農奴以自己的勞力，在國有或莊園主的土地工作，以換取保護和公正，以及在該土地上額外開墾耕作以保證自己的生計。
農奴制不僅涉及農作，也包括礦業、森業和築路。農奴制下，莊園形成了社會的基本單位，農奴形成了封建社會最低的社會階層。農奴受到法律、經濟和社會關係上的多重束縛。農奴不同於奴隸，農奴的領主只有不完全的人身佔有權。領主不能處死農奴，但能隨意處罰(黥面)或連同土地買賣、抵押和轉讓。農奴有義務為領主無償勞作，農奴的勞力也被定義為領主的產權。
1861年俄羅斯廢除的農奴制規定，領主的產業往往以農奴的數量來衡量。但農奴要困在莊園土地上，不得領主批准，不得離開。如果農奴逃亡，要受來自國家制度的懲罰，領主也會捕捉他們。[1]
目录 [显示]
[编辑]定义

法国历史学家馬克·布洛克指出農奴制的三个特点:[2]
身份世襲。
与奴隶不同，農奴有权利拥有生产资料，但可以不曾拥有。
领主有法定的权利可以指令農奴，包括司法权。
[编辑]各地废除農奴制的时间

以时间顺序为序：
苏格兰：農奴制消失于14世纪下半叶，[3] 但農奴继承制度延续到1747年。[4]
英格兰和威尔士：15到16世纪已被废除。[5]
瓦拉幾亞：正式废除于1746年。
摩爾達維亞：正式废除于1749年。
薩丁尼亞王國：正式废除于1771年12月19日。
哈布斯堡君主國：正式废除于1781年11月1日。
波希米亞：正式废除于1781年11月1日。
巴登：正式废除于1783年7月23日。
丹麦：正式废除于1788年6月20日。
赫爾維蒂共和國：正式废除于1798年5月4日。
巴達維亞共和國：1798年6月12日建立的宪法废除了農奴制。
塞爾維亞：1804年。
石勒蘇益格-荷爾斯泰因：正式废除于1804年12月19日。
瑞典-波美拉尼亞：正式废除于1806年7月4日。
華沙公國：正式废除于1807年7月22日。
普魯士王國：正式废除于1807年10月9日。
梅克倫堡：正式废除于1807年10月。
巴伐利亞：正式废除于1808年8月31日。
拿騷：正式废除于1812年9月1日。
日瓦爾省：正式废除于1816年3月23日。
庫爾蘭省：正式废除于1817年8月25日。
符騰堡：正式废除于1817年11月18日。
利沃尼亞省：正式废除于1819年3月26日。
漢諾威王国：1831年。
薩克森自由州：正式废除于1832年3月17日。
匈牙利王國：正式废除于1848年4月11日。
克羅地亞王國：正式废除于1848年5月8日。
奧地利帝國：正式废除于1848年9月7日。
保加利亚公国：1858年。
俄羅斯帝國：正式废除于1861年2月19日。
東加：1862年。
波蘭會議王國：1864年。
格魯吉亞：1864至1871年。
卡爾梅克共和國：1892年。
冰島：1894年。
波斯尼亞和黑塞哥維那：1918年。
阿富汗：1923年
不丹：正式废除于1959年。
西藏：正式废除于1959年3月29日，但是否存在西藏農奴制有争议。[6][7][8][9]
[编辑]注释

^ Austin Alchon, Suzanne. A pest in the land: new world epidemics in a global perspective. University of New Mexico Press. 2003: 21. ISBN 0826328717.
^ Goldstein, "Reexamining Choice" (1986), pg. 109
^ Richard Oram, 'Rural society: 1. medieval', in Michael Lynch (ed.), The Oxford Companion to Scottish History (Oxford: University Press, 2005), p. 549.
^ J. A. Cannon, 'Serfdom', in John Cannon (ed.), The Oxford Companion to British History (Oxford: University Press, 2002), p. 852.
^ J. A. Cannon, 'Serfdom', in John Cannon (ed.), The Oxford Companion to British History (Oxford: University Press, 2002), p. 852.
^ Goldstein, Melvyn C. 1986. "Re-examining Choice, Dependancy and Command in the Tibetan Social System-'Tax Appendages' and Other Landless Serfs." Tibet Journal 11, 4:79-112.
^ Goldstein, Melvyn C. 1988. "On the Nature of Tibetan Peasantry." Tibet Journal 13, 1:61-65.
^ Barnett, Robert (2008) What were the conditions regarding human rights in Tibet before democratic reform? in: Authenticating Tibet: Answers to China’s 100 Questions, pp. 81-83. Eds. Anne-Marie Blondeau and Katia Buffetrille. University of California Press. ISBN 978-0-520-24464-1 (cloth); ISBN 978-0-520-24928-8 (paper)
^ Samuel, Geoffrey (Feb., 1982) Tibet as a Stateless Society and Some Islamic Parallels The Journal of Asian Studies, Vol. 41, No. 2, pp. 215-229
[编辑]参见

西藏制度
查看条目评分
给本文评分
这是什么？
可信度
客观性
完整性
可读性
我非常了解与本主题相关的知识（可选）

提交评分
2个分类：农奴制度奴隸制度