موسی بن میمون موشه بن میمون

موسی بن میمون ( به زبانهای دیگر (( Mosheh ben Maimon (משה בן מימון)‎, called Moses Maimonides and also known as Mūsā ibn Maymūn (Arabic: موسى بن میمون‎), or RaMBaM (רמב"ם – Hebrew acronym for "Rabbi Mosheh Ben Maimon") )) در سال ۱۱۳۵ میلادی، در کوردوبا در اسپانیا زاده شد. وی ربی، پزشک، ستاره‌شناس، فیلسوف و دانشمند اسپانیایی یهودی بود. وی در سده‌های میانه، در مراکش، اندلس و مصر زیسته و افکار و آرای او در جهان غیریهودی نیز پراکنده شده‌است.[نیازمند منبع] او از علمای بزرگ یهود است که در مورد او گفته اند: «از موسی (ابن عمران) تا موسی (ابن میمون) کسی مانند موسی برنخاسته است»[۱]

محتویات [نمایش]
نام [ویرایش]

نام کامل ابن میمون به عبری موشِه بِن مَیْمون (عبری: משה בן מימון) و نام عربی او ابوعمران موسی بن میمون بن عبدالله القرطبی الإسرائیلی است. در مغرب‌زمین، او معمولاً با نام یونانی موسی میمونیدس (Μωυσής Μαϊμονίδης) شناخته می‌شود. البته تمام این نام‌ها به معنی موسی پسر میمون است. بسیاری از آثار یهودی، نام او را میمونی (מימוני) ضبط کرده‌اند. در بعضی کتاب‌های یهودی، ابن‌میمون رمبام(רמב"ם) خوانده می‌شود که مخفف ربی موشه بن میمون است.

زندگی [ویرایش]

بخش از مجموعه

یهودیت
رده:یهودیت
یهود • یهودیت • اسباط
ارتودوکس • محافظه‌کار • اصلاح‌طلب
هریدی • حسیدی • ارتودوکس مدرن
فلسفه یهودی
اصول دین • منیان • کابالا
قوانین نوح • خدا • آخرت • مسیح در یهودیت
قوم برگزیده • هولوکاست • هلاخا • کشتروت• ده فرمان
صنیوت • صدکه • اخلاق • جنبش مسار
متون دینی
تورات • تنخ • تلمود • میدراش • توسفتا
آثار حاخامی • هاگادا • میشنا• باریتا
تور • شولحان عاروخ •
حماش • سیدور • زوهار •
شهرهای مقدس
اورشلیم • صفد • حبرون • تیبریاس
شخصیت‌های مهم
ابراهیم • اسحق • یعقوب
ساره • ربه‌کا • راحیل • لیه
موسی • دبوره • روت • داوود • سلیمان
الیاس • هیلل • شمای • یهودا هناسی
سعادیا گائون • راشی • اسحاق الفاسی • ابن عزرا • توسفتانویسان
یوسف آلبو • یوسف قارو • آشر بن یهیئل
بعل شم طوو • موسی بن میمون • فیلون اسکندرانی
اوادیا یوسف • موشه بن نحمان • موشه فینشتاین • العازر شاخ
زندگی یهودی
بریت • بنای مصفه • ازدواج
نیدا• عزاداری
نقش‌های مذهبی
حاخام • ربی
کاهن یهودی •
بیت دین • روش یشیوا
ساختمان‌های مذهبی
کنیسه • میکفا • هیکل سلیمان / خیمه‌گاه
مقالات مذهبی
شبات • تفیلین • زنان • سفر تورات• بدکن• قربانی
ختنه • ستاره داوود • منوره • شوفار
اربعمینیم • کیتل • کرتل • ید
نماز
نماز • شما • آمیدا •
قدیش •هولده
یهودیت و دیگر ادیان
مسیحیت • اسلام •
ادیان ابراهیمی • تکثرگرایی
مورمونیسم • "یهودی مسیحی" • دیگران
مطالب وابسته
انتقاد از یهودیت • یهودستیزی
یهوددوستی • یشیوا• صهیونیسم• یهودیان آمریکا•
فهرست دانشمندان و فیلسوفان یهودی
ن • ب • و
ابن‌میمون در سال ۱۱۳۵ در کوردوبا در اسپانیا زاده شد. سال تولد او مورد اختلاف است. شلومو پاینس، تاریخ تولد او را در سال ۱۱۳۸ دانسته‌است. ابن‌میمون در زمانی زاده شد که بسیاری آن را پایان عصر طلایی فرهنگ یهودی در اسپانیا پس از چندین سال سلطه مسلمانان دانسته‌اند. در کودکی، ابن‌میمون به مطالعه علوم و فلسفه پرداخت. مطالعات وی منحصر به آثار یهودی نبود، بلکه بسیاری از آثار فیلسوفان یونانی و نیز آثار فیلسوفان مسلمان را مطالعه نمود. ابن‌میمون پشتیبان عرفان دانسته نمی‌شود؛ او با شعر مخالفت کرد. پدرش میمون، به وی تورات و تنخ یهودی را آموزش داد که خود او را ربی یوسف بن میگاش آموزش داده بود.

پس از فتح کوردوبا در سال ۱۱۴۸ به دست مسلمانان از آفریقا، یهودیان اسپانیا سه گزینه در اختیار داشتند؛ روی آوردن به اسلام، مرگ و تبعید. خانواده ابن‌میمون به همراه اکثریت یهودیان دیگر، تبعید را اختیار کردند. در ده سال آینده، آن‌ها در جنوب اسپانیا، از شهری به شهر دیگر آواره شدند؛ اما سرانجام در شهر فاس واقع در مراکش شمال آفریقا سکنی گزیدند. در طی سال‌های ۱۱۷۶ تا ۱۱۷۸، ابن‌میمون شروع به نوشتن تفسیری بر میشنا کرد، رساله‌های کوتاهی در منطق و نیز در باب گاه‌شماری یهودی، و یادداشت‌های چندجانبه‌ای بر چند مبحث تلمود و هاگادا و نیز یک مجموعه احکام شرعی تألیف کرد.

ابن‌میمون در فاس زیرنظر یهودا کوهن ابن‌سوسن به کسب علم و دانش پرداخت و کار بر روی تفسیرش بر میشنا و نیز طرح‌های تحقیقاتی گسترده‌اش را ادامه داد. ابن‌میمون پس از کشته شدن استادش، فاس را ترک کرد و به عکا گریخت و چند ماه در آن‌جا ماند. سپس ابن‌میمون به همراه خانواده‌اش به سوی مصر حرکت کرد؛ آن‌ها مدتی در اسکندریه توفق کردند و سپس از آن‌جا به فسطاط رفتند. پیش از رسیدن به فسطاط، ابن‌میمون مدتی هم در اورشلیم توقف داشته‌است.

ابن‌میمون پس از مرگ پدرش، تحت حمایت مالی برادرش داوود، که در کار بازرگانی و خرید و فروش سنگ‌های گران‌قیمت و جواهرات بود، قرار گرفت. او در این مرحله، به نوشتن می‌پرداخت و رهبر جامعه یهود بود. پس از مرگ برادرش در اقیانوس هند، ابن‌میمون به طبابت روی آورد.

در فسطاط، ابن‌میمون به عنوان پزشک مخصوص سلطان صلاح‌الدین ایوبی و وزیرش افضل علی برگزیده شد؛ در جنگ‌های صلیبی وی ریچارد شیردل را نیز درمان کرد. او را از بزرگ‌ترین پزشکان عصر خود دانسته‌اند. ابن‌میمون تحت تأثیر بسیاری از متفکران مسلمان به ویژه ابن رشد و امام محمد غزالی بود.

وی در فسطاط مرد و در تیبریاس (در اسرائیل کنونی) به خاک سپرده شد. پسرش ابراهیم بن رمبام خود از دانشمندان برجسته یهود بود، که در دربار ایوبیان به پزشکی می‌پرداخت.

فلسفهٔ اسلامی [ویرایش]

ابن میمون آشنایی گسترده‌ای با فلسفهٔ اسلامی داشت و شاگرد ابن الافلح، یکی از شاگردان ابوبکر بین صائغ بود. وی همهٔ آثار ابن رشد با به‌جز الحسّ و المحسوس مورد بررسی قرار داده بود. برخی از مسائلی که وی در کتاب دلالة الحائرین مطرح کرده همساز و هماهنگ با کتب فلاسفهٔ اسلامی است، تا آنجا که برخی گفته‌اند همچتان که محمد بن زکریای رازی را که به دین و مذهب پایبند نبود و نبوت را انکار می‌کرد را در زمرهٔ فلاسفهٔ اسلامی و «فیلسوف ری» می‌خوانند، موسی بن میمون را نیز می‌توان در زمرهٔ فلاسفهٔ اسلامی دانست.[۲]

وی در دلالة الحائرین اندیشه‌های متکلمان معتزلی و اشعری همچون ابوحامد غزالی، ابن باجه و ابن طفیل را مورد بررسی قرار می‌دهد. در این کتاب اشاره می‌کند که اصحاب ما - یعنی متکلمان یهودی - آنچه دریافت کردند از متکلمان معتزلی مسلمان بوده‌است.[۳]

آثار [ویرایش]

آثار ابن‌میمون درباره قوانین خاخامی، نوشته‌های پزشکی و فلسفه یهودیت است. بیشتر نوشته‌های وی به زبان عربی‌است. هرچند میشناتوره به زبان عبری نوشته شده‌است. کتاب‌های او درباره یهودیت عبارت‌است از:

تفسیر میشنا (عبری: پیروش همیشنایوت)، به زبان عربی نوشته شده‌است. این متن یکی از نخستین تفسیرهای میشنا بدین شیوه‌است.
سفر همیصفوت
میشنا تورا
رساله شهادت
دلالةالحائرین: اثری فلسفی که با بهره‌گیری از شارحان بزرگ مسلمانِ ارسطو همچون ابن‌سینا و فارابی این کتاب را نگاشته‌است. ابن میمون همچون علمای مسلمان عقل و ایمان و علم و ایمان را با هم سازگار دانسته‌است؛ با وجود این، بسیاری از مطالب مهم فلسفه اسلامی معتزله و اشاعره را مورد انتقاد جدی قرار داده‌است. هدف اصلی این کتاب تطبیق دادن تورات با عقاید و آرای ارسطوست. در این کتاب ابن‌میمون تناقضات ظاهری بین تورات و عقل بشری را رفع نموده‌است. ابن میمون این کتاب را به زبان عربی و خط عبری نگاشته‌است.[۴]
مقاله فی سنة المنطق
پانوشت‌ها [ویرایش]

↑ ממשה עד משה לא קם כמשה، ممشه عد مشه لا قم کمشه
↑ دینانی: ۱۳۷۶، صص ۳۵۰-۱
↑ همان
↑ دینانی: ۱۳۷۶، ص ۳۵۱
منابع [ویرایش]

ابراهیمی دینانی، غلامحسین (۱۳۷۶)، ماجرای فکر فلسفی در جهان اسلام، جلد ۱، تهران: طرح نو.
دایرة المعارف بزرگ اسلامی، موسی بن میمون
انجمن کلیمیان تهران، هارامبام، موسی بن میمون
Wikipedia contributors, "Maimonides," Wikipedia, The Free Encyclopedia

پیوند به بیرون [ویرایش]

متن کامل کتاب دلاله الحائرین
در ویکی‌انبار پرونده‌هایی دربارهٔ موسی بن میمون موجود است.
از زمان حضرت موسی تا موسی‌ابن میمون موسایی این‌چنین برنخواسته است
[نمایش]
ن • ب • و
بزرگان فلسفه یهودی
[نمایش]
ن • ب • و
دانش پزشکی در تمدن اسلامی
رده‌های صفحه: الهیدانان یهودیپزشکان مسلماندرگذشتگان ۱۲۰۴ (میلادی)زادگان ۱۱۳۵ (میلادی)فیلسوفان ارسطویی فیلسوفان سده‌های میانه فیلسوفان یهودی

قس عربی

أبو عمران موسى بن میمون بن عبید الله القرطبی (30 مارس 1135 - 13 دیسمبر 1204) المشهور بالرمبم (نوتریقون: הרמב"ם أی الحاخام موشیه بن میمون) واشتهر عند العرب بلقب الرئیس موسى. وُلد فی قرطبة ببلاد الأندلس فی القرن الثانی عشر المیلادی، ومن هناک انتقلت عائلته سنة 1159 إلى مدینة فاس المغربیة حیث درس بجامعة القرویین وسنة 1165 إلى فلسطین، واستقرت فی مصر آخر الامر، وهناک عاش حتى وفاته. عمل فی مصر نقیباً للطائفة الیهودیة، وطبیبًا لبلاط الوزیر الفاضل أو السلطان صلاح الدین الأیوبی وکذلک استطبه ولده الملک الأفضل علی. کان أوحد زمانه فی صناعة الطب ومتفنن فی العلوم وله معرفة جیدة بعلم الفلسفة یوجد معبد باسمه فی العباسیة بالقاهرة.
[عدل]حیاته

وُلِد موسى بن میمون فی قرطبة سنة 1135 میلادیة، وتوفى فی القاهرة سنة 1204 میلادیة، واشتهر بأنه أهم شخصیة یهودیة خلال العصور الوسطى وهو من عائلة یهودیة شمال أفریقیة تحدیدا من المغرب اسمها عائلة الباز وهی عائلة یهودیة کبیرة وعریقة وذات صیت کبیر هاجر بعض افرادها إلى غزة وسوریا والاردن والعراق ومصر خلال عصور مختلفة والبعض الاخر انتقل إلى فلسطین. ولموسى بن میمون تصانیف شهیرة مکتوبة باللغة العبرانیة. وله أیضاً فی اللغة العربیة کتاب "دلالة الحائرین" طبع فی باریس من سنة 1865 إلى 1866م مع ترجمة فرنسیة وشرح باعتناء العلامة منک والکتاب یتناول توفیق التوحید مع الفلسفة. وله أیضاً فی اللغة العربیة کتاب الشرائع ترجمها إلى العبرانیة العلامة شالومن بن یوسف بن أیوب طبع جزء منه فی لایبسک سنة 1881م فی 63 صح فیها المتن العربی مع الترجمة العبرانیة مع ترجمة أخرى ألمانیة وشروح باعتناء العلامة بارتز.وله أیضاً مقالة فی تدبیر الصحة وکتاب فصول فی علم الطب استخرجه من مصنفات جالینس الیونانی.
هرب موسى بن میمون من موحدی الأندلس، إلى القاهرة: حیث کان یحکم الأمیر صلاح الدین – الذی حرر مدینة القدس بعد بضع سنین من الصلیبیین، ,وأعاد أکبر أجزاء البلاد (فلسطین) إلى حکم الخلافة مرة أخرى. وفی القاهرة تعلم موسى بن میمون السریانیة والیونانیة، وبعد سبع سنوات أصبح أستاذاً فی المدرسة التی أنشأها یهود مصر فی الفسطاط لتعلیم الدیانة الیهودیة والفلسفة والریاضیات والطب.
وقد عرف هذا العالم لدى العرب بأبی عمران موسى بن میمون عبید الله. وکان من أبرز تلامذته یوسف بن عقنین المعروف عند العرب بأبی الحجاج یوسف بن اسحاق السبتی المغربی، والذی اشتهر کطبیب وفلکی بارع، وکذلک سعدیا بن برکات.
عاش ابن میمون فی المحیط العربى والإسلامی، فقد تلقَّى العلم على ید ثلاثةٍ من العلماء المسلمین، حیث تلقَّى مباشرةً من ابن الأفلح ومن أحد تلامیذ ابن الصائغ.. وتلقى من ابن رشد بشکلٍ غیر مباشر، حین عکف -کما یذکر ابن میمون نفسه- على دراسة مؤلفات ابن رشد طیلة ثلاثة عشر سنة.
والمطالِعُ فی أحد أهم کُتب ابن میمون : دلالة الحائرین. لا یجد إلا صدى لأفکار فلاسفة الإسلام وعلماء الکلام - خاصةً الأشاعرة - ولذلک فحین ألَّف إسرائیل ولفنسون کتابه موسى بن میمون حیاته ومصنفاته وهو الکتابُ المنشور بالعربیة فی القاهرة سنـة 1936 م کتب الشیخ مصطفى عبد الرزاق مقدمة الکتاب فقال فیها : إن موسى ابن میمون یعدُّ من الفلاسفة المسلمین! ثم ذکر العدید من الأدلة المؤیدة لذلک.. وفى مقدمة تحقیقه لکتاب " دلالة الحائرین" یقول الدکتور/ حسین آتاى: إذا أخذنا فی الاعتبار أنَّ الشهرستانی قد عدَّ حنین بن إسحاق النصرانى، فیلسوفاً إسلامیّاً ؛ فإنه لاوجهَ للتفرقة بینه وبین موسى بن میمون الیهودی .. والدارس للثقافة الإسلامیة حین یقرأ کتابه "دلالة الحائرین" یرى أن موسى بن میمون حتى فی مناقشاته لنصوص التوراة، إنما یصدر عن فکرٍ وثقافةٍ إسلامیة، وأنه عندما ینتقد المتکلمین المسلمین یکون نقدُه لهم بأسلوبٍ خالٍ من الشدة التی ینتقد بها المتکلمون المسلمون بعضهم بعضاً، وأنه ینقد بنى دینه بشکلٍ أشد.. إذن، فأبن میمون یُعتبر فیلسوفاً إسلامیّاً.
وقد توفی موسى بن میمون سنة 1204 وهو فی السبعین من عمره.
أهم مؤلفاته:
مشناه توراه.
دلالة الحائرین.
اختصار الکتب الستة عشر لجالینوس.
[عدل]المراجع

ابن مَیمون، موسى - موسوعة المورد، منیر البعلبکی، 1991
ابن میمون، أبو عمران موسى بن میمون - الموسوعة العربیة المیسرة، 1965
موسى بن میمون - الأعلام، خیر الدین الزرکلی، 1980
[أخف] ع • ن • تفلاسفة العصور الوسطى
أوغسطینوس • بوثیوس ‏(en)‏ • الکندی • إریوجنا ‏(en)‏ • الرازی • الجاحظ • الفارابی • ابن مسرة • العامری • ابن مسکویه • إخوان الصفا • ابن الهیثم • أبو الریحان البیرونی • ابن سینا • ابن حزم • روسیلنیوس ‏(en)‏ • أنسلم من کانتربری ‏(en)‏ • الغزالی • برنارد من شارتریس ‏(en)‏ • عین القضاة الهمدانی • ابن باجة • هیو من سانت فیکتور ‏(en)‏ • جیلبرت دی لا بوریه ‏(en)‏ • أبلار • جرسونیدس • ابن ملکا • ریتشارد من سانت فیکتور ‏(en)‏ • ابن طفیل • موسى بن میمون • ألکسندر من هیلز ‏(en)‏ • ابن رشد • ابن سبعین • آلان دی لیل ‏(en)‏ • شهاب الدین السهروردی • موفق الدین عبد اللطیف البغدادی • ابن عربی • روبرت غروستست ‏(en)‏ • ألبیرتوس ماغنوس • أثیر الدین الأبهری • نصیر الدین الطوسی • زکریا القزوینی • روجر باکون • بونافنتور ‏(en)‏ • توما الأکوینی • هنری من غنت ‏(en)‏ • رامون لول • غودفری من فونتینس ‏(en)‏ • قطب الدین الشیرازی • جیلس من روما ‏(en)‏ • رشید الدین الهمذانی • فخر الدین الرازی • ابن تیمیة • دونز سکوتوس ‏(en)‏ • ولیام الأوکامی • نیکول أورسمه ‏(en)‏ • جان بوردان ‏(en)‏ • ابن خلدون • باسیلیوس بیساریون ‏(en)‏ • جمستوس بلیثو ‏(en)‏ • فرانشیسکو دی فیتوریا ‏(en)‏
تصنیفات: مغربیون یهودفلاسفة یهودأندلسیونموالید 1135موالید 529 هـوفیات 1204حاخامات


قس عبری

רבי משה בן מימון (מכונה גם בראשי תיבות - הרמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון; ובלשונות אירופה כמיימונידס; נולד בשנת 1135, בקורדובה, ספרד - נפטר ב-13 בדצמבר 1204, כ' בטבת ד'תתקס"ה, בפוּסטאט, מצרים), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות: עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏[1]. והוכתר בכינוי "הנשר הגדול". הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף ורופא גם בתרבות הערבית והאירופית.
תוכן עניינים [הצגה]
[עריכה]ביוגרפיה



פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד
[עריכה]לידתו
הרמב"ם נולד בחליפות קורדובה, כיום ספרד. על תאריך הולדתו קיימות עדויות סותרות. בסוף פירושו למשנה כתב הרמב"ם: "אני משה בר מימון הדיין... התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה שהיא שנת ט' וע' לשטרות" (‏[2]). כוונתו שסיים בשנת א'תע"ט למניין השטרות, המקבילה לשנת ד'תתקכ"ח ליצירה (1168). אם נולד שלושים שנה לפני סיום כתיבת הספר, הרי שנולד בשנת ד'תתצ"ח (1138). לעומת זאת, באיגרת המיוחסת לנכדו של הרמב"ם, רבי דוד הנגיד, נכתב שהרמב"ם נולד כ-3 שנים קודם לכן, בי"ד בניסן ד'תתצ"ה (1135). אמנם, האותיות ה' וח' באלפבית קרובות מאוד בצורתן, וייתכן שמדובר בפליטת קולמוס או בטעות העתקה באיגרת. משום כך, נהוג כיום על פי רוב לשלב את התאריכים תחת הקביעה שהרמב"ם נולד בערב פסח, י"ד בניסן ד'תתצ"ח‏[3] 1138 בעיר קורדובה שבספרד, שבה שימש אביו, רבי מימון הדיין, כדיין הקהילה.
[עריכה]שמו ומוצאו
משפחתו של הרמב"ם נקראה בשם משפחת 'בן עובדיה' (בערבית: 'אבן עבד אללה'), על שם אבי המשפחה הראשון ברשימות היחס של הרמב"ם, ר' עובדיה דיין קורדובה. יש הממשיכים את שושלת היוחסין של הרמב”ם עד רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, המתייחס לזרעו של דוד המלך[4]. בין הרמב"ם לר' עובדיה דיין קורדובה 7 דורות:
ר' עובדיה הדיין
ר' שלמה
ר' עובדיה הדיין
ר' יוסף הדיין
ר' יצחק הדיין
ר' יוסף החכם
ר' מימון הדיין
הרמב"ם
בערבית הוא מוכר כמוסא בן מימון (موسى بن میمون), או בשמו הערבי המלא: ابو عمران موسى بن میمون بن عبد الله القرطبی الإسرائیلی, אבו עמראן‏[5] מוסא בן מימון בן עבדאללה אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). בלשונות אירופה מקובל לכנות את הרמב"ם Maimonides (מיימונידס), על שם האופן בו נכתב שמו ביוונית: Μωησής Μαϊμονίδης (מואיסיס מאימונידיס).
[עריכה]קורות חייו בצעירותו
את חינוכו והשכלתו רכש הרמב"ם מאביו רבי מימון הדיין, שהשפיע רבות על הגותו, וממורו המובהק‏‏[6] של רבי מימון - רבי יוסף אבן מיגאש, אשר שימש כדיין בקורדובה והעיד עליו הרמב"ם: "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון עד אשר כמעט נאמר בו 'וכמוהו לא היה לפניו מלך' במנהגו ובדרכו". הרמב"ם ראה עצמו גם כתלמידו של רבו של הר"י מיגאש - רבי יצחק אלפסי, הרי"ף. חרף הערצתו לרבותיו, הרגש הותך בכור ההתבוננות השכלית והוא לא נשא להם פנים ולימים לא היסס מלבקרם[7].
הצמאון של הרמב"ם לחכמה, יצרה חברות בינו לבין בנו של אבן אפלח האישביליי, חכם מוסלמי, והם למדו יחד מתמטיקה, רפואה ופילוסופיה. יחד עם לימודים אלה שקד הרמב"ם על לימוד התורה, הגה יומם ולילה בכתבי הקודש, בתלמוד, ובגאונים, ותוך זמן קצר יצא לו שם של עילוי נפלא שלא נראה כמוהו.
בשנת 1148, כשהיה הרמב"ם בן עשר, נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של האל-מֻוַוחִידוּן מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור.
לאחר מסע נדודים שארך כעשר שנים, ניסתה המשפחה להתיישב בעיר פס שבמרוקו, אך גם שם לא האריכו ימי שלוותם, וכעבור חמש שנים נאלצו לעזוב את העיר, עקב הקנאות המוסלמית שהלכה וגברה, והפיכתה של מרוקו למקום סכנה עבור היהודים. מסורות מוסלמיות, השנויות במחלוקת בין החוקרים,‏[8] אף מספרות כי הרמב"ם אולץ להתאסלם למראית עין באותה התקופה מחמת גזרותיו של הח'ליף עבד אלמֻאמִן ששלט בשנים 1130-1163; ההיסטוריון הערבי אבן אלקפטי (1172-1248), שהיה חברו הקרוב של יוסף בן שמעון, תלמידו‬ המובהק של הרמב"ם, מתאר כי במהלך אותם גזרות חי הרמב"ם כאנוס וקיים מצוות אסלאם מסוימות, כקריאת‬ הקוראן והתפילה, עד שהתאפשר לו לצאת למצרים ולחזור ליהדותו בגלוי.‏[9] גם‬‬ אבן אבי אֻצַיבִּיעה מספר ש"הראיס מוּסַי התאסלם במגרב, שינן קוראן ועסק בפִקְה"."‏[10]
בפאס ככל הנראה כתב הרמב"ם את איגרת השמד, העוסקת בתגובה היהודית הראויה לתופעת השמד במרוקו ובספרד.
[עריכה]העלייה לארץ ישראל
בשנת 1165 הפליגו הרמב"ם ומשפחתו מסבתה (מרוקו הספרדית של היום), אל עכו שבארץ ישראל, בה התיישבו. הקהילה היהודית בעכו הייתה בימים ההם מהגדולות בארץ ישראל, וקיבלה בכבוד רב את משפחת הרמב"ם. רב העיר עכו, רבי יפת בן רבי אליהו, התקשר בקשרי ידידות עם הרמב"ם, ידידות שנמשכה גם לאחר שנים באמצעות קשרי מכתבים, ולבסוף על ידי מינויו של רבי יפת כאחד הדיינים בקהילת אלכסנדריה, שהייתה תחת מרותו של הרמב"ם כראש רבני מצרים. חמישה חדשים לאחר העלייה לארץ ביקרו הרמב"ם, אביו ורבי יפת בירושלים, שהו שם שלושה ימים והתפללו בהר הבית. משם הם נסעו לחברון, והתפללו במערת המכפלה.
את ביקורו בארץ מתאר הרמב"ם כך:

בליל אחד בשבת בארבעה ימים לחודש אייר נכנסתי לים, וביום שבת, עשירי לאייר שנת תתקכ"ה עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי: שני ימים אלו אצום בהם ואתענה בהם.. ואצווה על בני לעשות כן עד סוף כל הדורות, ויתנו צדקה כפי כוחם... בליל אחד בשבת, ג' ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. יום זה נדרתי שיהיה יום ששון ושמחה... וביום שלישי בשבת, ד' חשוון, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו. ובאחד בשבת, ט' בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה... ושני ימים אלו... נדרתי שיהיו יום טוב ותפילה ושמחה לה' לאכילה ולשתייה... וכשם שזכיתי וראיתי בחורבנה כך אזכה אני וכל ישראל לראות בנחמתה, אמן.

– ספר חרדים, מצוות התשובה, פרק ג'
[עריכה]מרכז חייו במצרים


בית הרמב"ם במרוקו
כעבור חמישה חודשים ירדה המשפחה והשתקעה במצרים, בשל הקושי להיאחז בארץ ישראל עקב הכיבוש הצלבני ומיעוט הפרנסה. תחילה התגוררה המשפחה באלכסנדריה, וכעבור שנים ספורות עקרה לפוסטאט, קהיר העתיקה. שם נשא הרמב"ם את בתו של ר' מישאל הלוי בן ר' ישעיהו החסיד הלוי אלתקא, חתנו של רבי דוסא בן יעקב, ושם גם נולד בנו היחיד, אברהם (1186 - 1238). כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט. במצרים הוא אף הוכתר פעמיים במשרה "ראיס אל-יהוד" (=ראש היהודים) של יהודי מצרים, הפעם הראשונה עם הגעתו, והפעם השנייה בערוב ימיו, בשנים 1196–1204.‏[11]
הרמב"ם שימש כמנהיג הדתי של קהילת קהיר, ובמשך שנים רבות התפרנס מהשקעת כספיו בידי אחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות‏[12]; אך לאחר שנספה האח בטביעת ספינתו בשנת 1177 לערך, דבר שגרם לרמב"ם לאבל כבד וכתוצאה מכך נפל למשכב במשך שנה שלמה, נאלץ הרמב"ם להתפרנס מיגיע כפיו, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. את ידיעותיו הרפואיות שאב הרמב"ם מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי הרופא והסופר קלאודיוס גלנוס.
בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב"ם בשנת 1185 לשמש כרופאו של הווזיר אל-אלפצ'ל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של אלפאצ'ל בנו של המלך צלאח א-דין. כתוצאה מכך בילה חלק ניכר מזמנו בארמון המלוכה. סיפורים עממיים רבים עוסקים בתקופה זו בחיי הרמב"ם, וברקעם נמצאים תככי החצר וקנאת השרים המוסלמים ברופא היהודי המצליח. על פי ההיסטוריון הערבי אל קיתי, סירב הרמב"ם לקבל תפקיד דומה שהוצע לו על ידי "מלך הפרנקים באשקלון", ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה.
מלבד עבודתו בחצר המלך, העניק הרמב"ם מזור להמונים שצבאו על דלתותיו, יהודים ונכרים כאחד. המשורר הערבי אל-סעיד אבן סינא אלמולך כתב עליו:
"גלנוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./
ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/
לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה..."
השיטה שאומצה על ידי הרמב"ם בטיפוליו המקצועיים הייתה להתחיל עם טיפול פשוט, תוך שהוא משתדל לרפא על ידי תוכנית תזונה שנקבעה עוד לפני מתן תרופות. במכתב שמיען לתלמידו החביב יוסף אבן עקנין, שלמענו חיבר את מורה נבוכים, כותב הרמב"ם: "הנך יודע כמה קשה המקצוע הזה עבור מי שפועל במדויק ולפי המצפון, ועבור מי שקובע רק את אשר הוא יכול לתמוך בטיעון או בסמכות". במכתב נוסף, שהופנה אל שמואל אבן תיבון, הוא מתאר את תפקידו המקצועי המפרך, שמעסיקה אותו כל היום ולעתים קרובות בחלק גדול של הלילה.
עם זאת, במקביל לעבודתו הרפואית, אפשרה לו שקידתו הגאונית והבלתי נלאית להפיק יצירות מונומטליות, וכן לשמש כפוסק ומנהיג לקהילה היהודית. שמו יצא למרחוק ונשלחו אליו שאלות רבות בהלכה ובאמונה מכלל יהדות התפוצות. אחת הקהילות שעמדה עמו בקשר רציף הייתה יהדות תימן, שקיבלה על עצמה את הרמב"ם כפוסק וכמנהיג. בעקבות הפרעות הקשות שנערכו בתימן, כתב הרמב"ם את איגרתו המפורסמת אגרת תימן, בה הוא מדריך אותם בעקרונות האמונה. חלקם של יהודי תימן העריצו את הרמב"ם הערצה עזה ועל פי עדותו של הרמב"ן[13] אף הוסיפו לנוסח הקדיש את שמו של הרמב"ם: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון"[14].


מתחם קבר הרמב"ם בטבריה
[עריכה]מותו ולאחר מותו

ערך מורחב – קבר הרמב"ם
הרמב"ם נפטר בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204) בגיל 66. המסורת אומרת שלפי דרישתו המפורשת "אל נא תקברוני במצרים" הועברה גופתו ממצרים לטבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו. בחלקה זו קבורים אף השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי. רבים הם הבאים לעלות על קברי גדולי היהדות הטמונים שם, אף שהדבר מנוגד לקריאתו "לא יפנה אדם לבקר הקברות"[15].
בשנת 2009 נחנך בסמוך לקברו של הרמב"ם מרכז מבקרים חדש, מרכז מורשת הרמב"ם, המציג את פועלו.
[הסתרה] תקופת חייו של רמב"ם על ציר הזמן

[עריכה]ציוני דרך עיקריים בחייו

[עריכה]ספריו וכתביו

[הסתרה] כתבי הרמב"ם - רבי משה בן מימון
כתבים בענייני הלכה
פירוש המשנה • ספר המצוות • משנה תורה • תשובות הרמב"ם
כתבים פילוסופיים
מילות הגיון • מורה נבוכים
הקדמות לפירוש המשנה
הקדמה לפירוש המשנה • הקדמה לפרק חלק • הקדמה למסכת אבות - "שמונה פרקים"
איגרות
איגרת השמד • איגרת תימן • איגרת תחיית המתים
כתבים רפואיים
פרקי משה • קיצורי גלינוס • על שמות הרפואות • תשובות רפואיות
מקום נכבד תופסים ספרי הרמב"ם וכתביו בספרות התורנית. הרמב"ם היה האדריכל הגדול של ההלכה היהודית לדורותיה ואמן התִמצות והסדרנות. הוא הרבה להשתמש בעט הסופר אשר בידו וכתביו המרובים עוסקים בענפים שונים: ביאורים לדברי חז"ל, פסקי הלכה, פילוסופיה, רפואה, תשובות ואגרות לקהילות יהודיות שונות ועוד.
[עריכה]חיבורים מוקדמים
בבחרותו כתב הרמב"ם בשפה "רבנית" (עברית מתובלת בארמית) מספר חיבורים. חיבורים אלו נכתבו כטיוטות, והרמב"ם לא הספיק להגיהם ולהוציאם לאור; רובם אבדו, ונותרו רק שרידים מהם.
"פירוש הלכות קשות שבכל התלמוד" על רוב מסכתות התלמוד הבבלי.
"הלכות הירושלמי" - ספר המלקט הלכות מתוך התלמוד הירושלמי בדומה לחיבורו של הרי"ף על התלמוד הבבלי
קונטרסי השגות על הרי"ף בסוגיות בודדות בתלמוד.
"מילות ההיגיון" (או בשמו המלא והמדויק: "ביאור מלאכת ההגיון") - חיבור פילוסופי המרכז באופן נהיר ותמציתי את עיקרי הלוגיקה האריסטוטלית. הספר דן במשפט ובחלקיו, בהיקש והסקת מסקנות, במדע ובמטאפיזיקה. הספר נכתב במקור בערבית יהודית ותורגם על ידי משה אבן תיבון. יש המפקפקים בייחוסו של הספר לרמב"ם.
"מאמר העיבור" - על נושא עיבור השנה והלוח העברי.
[עריכה]פירוש המשנה

ערך מורחב – פירוש המשנה לרמב"ם
בגיל 23 (בשנת ד'תתקכ"א, 1161), בהיותו במרוקו, החל הרמב"ם בחיבור פירושו למשנה,‏[16] שכונה על ידי תלמידיו כתב אל-סראג (בערבית: "ספר המאור"). החיבור הוא פירוש מקיף ובהיר על כל מסכתות המשנה. בדרך כלל פירש הרמב"ם את המשנה לפי מסקנת התלמוד באשר לפירושה, ואף ציין את פסק ההלכה. לעתים נדירות ישנן סתירות בין פסק ההלכה שפסק הרמב"ם בפירוש המשנה, לבין פסק ההלכה שפסק בספר "משנה תורה". במקרים אלו מקובל להניח כי הרמב"ם חזר בו מדבריו בפירוש המשנה, ויש לסמוך על "משנה תורה" שנכתב מאוחר יותר בחיי הרמב"ם.
בתחילת פירוש המשנה כתב הרמב"ם הקדמה היסטורית, שבה הוא סוקר את השתלשלות התורה שבעל פה. בתחילת פרק חלק במסכת סנהדרין ישנו פירוש ארוך שזכה לשם "הקדמת הרמב"ם לפרק חלק", בה הוא מבאר את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית וענייני שכר ועונש. למסכת אבות כתב הרמב"ם הקדמה שזכתה לשם "שמונה פרקים לרמב"ם", בה סוקר הרמב"ם את מבנה נפש האדם, טעמי המצוות, תורת הנבואה, ידיעת האל ונושאים נוספים. שילובם של עקרונות הדת בפירוש לקודקס הלכתי מופשט לא היה מקרי. הרמב"ם מדגיש זאת בסוף פירושו למסכת ברכות, לאחר שהוא דן בהתאמה שבין הפילוסופיה והדת:

ועוד נדבר בקצת העניין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפילוסופים לדברי הכתוב בכל העניינים, ואין זה מקום להביא שם הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה לבאר בו מעט, כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו

פירוש המשנה נכתב בערבית-יהודית, במשך שנות נדודיו של הרמב"ם,‏[17] ונחתם במצרים בשנת 1168 (ד'תתקכ"ח).‏[16]
[עריכה]משנה תורה

ערך מורחב – משנה תורה
תפארת גדולתו, וגולת הכותרת של הגותו ההלכתית היא יצירתו המונומנטלית משנה תורה או כפי שנקראה בפי הרבים שהתקשו לקבל את נועזות השם "משנה תורה" כשני לתורה ובחרו בשם: היד החזקה (על שם י"ד, 14, הספרים שבחיבור). עוד בזמן חיבורו של פירוש המשנה, החל בכתיבת ספר המצוות (בערבית) כמפתח ותוכנית לחיבור המתוכנן. בספר זה מנה הרמב"ם באריכות ארבעה עשר שורשים המבארים איזו מצווה ראויה להימנות במניין תרי"ג המצוות, ועל פיהם ביסס את "היד החזקה".
בחיבור "משנה תורה" עסק הרמב"ם עשר שנים, מתחילת שנת ד'תתקכ"ח (1167) עד שנת ד'תתקל"ז (1177). בשלהי ד'תתקל"ח (1178) הוסיף הרמב"ם לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש, שהיה אז כעין חיבור עצמאי. העתקתו ושכלולו של החיבור נמשכו עוד מספר שנים, ולפי מסורת אחת נסתיימו בכסלו ד'תתקמ"א (1180), אף כי במשך כל חייו לא פסק הרמב"ם מלהגיה ולתקן את חיבורו (כמו גם את פירושו למשנה). החיד"א בספרו "שם הגדולים" הביא אגדה בנוגע לכתיבת משנה תורה: "מצאתי כתוב בקונטרס ישן נושן אמר רבינו דוד הנגיד כי משנה תורה שחיבר זקנו הרמב"ם מתחיל בשם המפורש יסוד היסודות ועמוד החכמה, ומסיים כי מלאה הארץ דעה. ועוד אמר מפי רבינו אביו: כי עשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מהפתח עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו בחלום רבינו מיימון אביו עם אדם אחר עמו ואמר לו רבינו מיימון אביו הנה לך זה משה רבינו ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית וכשראה אמר יישר כחך."‏[18]
בחיבור זה, המחולק לפי נושאים, קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות שבתלמודים לפי נושאים ותת-נושאים, בעברית משנאית צחה, מדויקת ובהירה. מפעל אדיר זה דרש ידע עצום בכל מכמני התלמודים, הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים). אף שבתחילה קמו עליו עוררים מבני דורו, בעיקר בשל העובדה שלא כתב את מקורותיו לספרו כנוהג המקובל, הפך ספר זה להיות עמוד השדרה של ההלכה היהודית לדורותיה, ונלמד בכל תפוצות ישראל. היקפם העצום של הנושאים הכלולים בו, הלכה והגות, מעשה וחזון, והמתח ביניהם יחד עם האחדות והסדר המאפיינים אותו - הם סוד קסמו של הספר, אשר מספר מפרשיו הישירים והעקיפים הדנים בהלכות הספר - עולה על אלפים רבים.
השם שבחר הרמב"ם לספרו - "משנה תורה" - מתבאר בדבריו בהקדמתו לספר:

לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם

עם יציאתו לאור של הספר הועתק פעמים רבות מכתבי יד ונתרבו בו השיבושים שהחמירו עם יציאת הדפוס, "תיקוני" חכמים, והשמטות הצנזורה הנוצרית. בימינו הודפסו כמה וכמה מהדורות שתוקנו על פי כתבי יד ודפוסים ישנים (במיוחד מהדורות הרב יוסף קאפח ומהדורת שבתי פרנקל בה נעשו השוואות בין כתבי היד הידועים, ובעיקר כתבי יד מתימן הנחשבים אמינים).
מהדורת פרנקל אף ההדירה בצורה מדעית את כל נושאי הכלים של הרמב"ם על פי כתבי יד מדויקים. כמו כן נתפרסמה מהדורה זו בעיקר בגלל "ספר המפתח" שבו צויינו מראי מקומות לאלפי ספרים הדנים בדבריו.
[עריכה]מורה נבוכים

ערך מורחב – מורה נבוכים


כתב יד תימני של מורה נבוכים, מהמאות ה-13-14
ציון דרך משמעותי ביותר הוא ספרו הפילוסופי-הדתי הידוע מורה נבוכים (בערבית: "דלאלת אל-חאירין"), שהפך לנכס צאן ברזל של הפילוסופיה היהודית. הרמב"ם החל לכתוב את החיבור, הכתוב בערבית, בשנת ד'תתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת ד'תתקנ"א (1191). בספרו זה, שנכתב במקורו עבור תלמידו - ר' יוסף בן יהודה, מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הדתי הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת ('ספר הנבואה' ו'ספר ההשוואה'), שלא מצאה חן בעיניו בתוצאתה הסופית[19]. מקובל כי הספר כולל את הספרים האלה בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר במעין 'צופן' שרק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו.
הספר "מורה נבוכים", כמו הגותו של הרמב"ם בכללה, הושפע במידה רבה מהתאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המועתזילה, שדגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם, והסתייג מהסברים מיסטיים. "כלאם", כפי שמעיד שמה, שהוא תרגום לערבית של המונח היווני "לוגיקה", הייתה אסכולה ששאפה ליישב בין הפילוסופיה היוונית הקלאסית של אפלטון ואריסטו לבין עקרונות הדת המונותאיסטית. "מורה נבוכים" הוא מעין גרסה יהודית של הניסיון הזה, אלא שבניגוד לכלאם, שהכפיפה את מסקנותיה הלוגיות לעמדות הדת הקבועות מראש וקבעה על פיהן את הנחות היסוד שלה, ובדומה לפילוסופים מוסלמים מאוחרים יותר מהם הושפע, כדוגמת אבן באג'ה, עבד הרמב"ם בכיוון ההפוך והכפיף את פירושי הטקסטים המקודשים להיגיון. טענתו התאולוגית הייתה, שכיוון שמקור התבונה האנושית ומקור הטקסט המקודש הוא אחד - האל, לא תיתכן סתירה אמיתית ביניהם.
כתיבת הספר בערבית, שהייתה שפתם של מרבית יהודי העולם באותו הזמן יצרה צורך לתרגמו לעברית עבור יהודי אשכנז. הספר תורגם לעברית לראשונה בידי ר' שמואל בן יהודה אבן תיבון מפרובנס. תרגום זה בוצע על־פי הנחיותיו של הרמב"ם עצמו, שכתב לו אף מכתב עם פירושיו לספר.[20] תרגום זה היה לתרגום העיקרי במשך מאות שנים, והוא אף לווה בפירוש נרחב של המתרגם. במרוצת הדורות תורגם הספר למספר שפות (בעיקר אנגלית, גרמנית וצרפתית), ובנוסחים שונים. בתחילת המאה, כתב הרב יוסף קאפח תרגום מקיף הכולל פירוש מקיף לספר וזכה על כך בפרס ישראל. ב2002 תרגם פרופ' מיכאל שוורץ את הספר לגרסה מודרנית בתוספת הערות המפנות למאמרים מחקריים.
[עריכה]איגרות הרמב"ם

ערך מורחב – איגרות הרמב"ם


כתב יד של כתבי הרמב"ם בערבית-יהודית באותיות עבריות
איגרות הרמב"ם הוא שם כולל לשורה ארוכה של איגרות ומכתבים ששלח הרמב"ם לאישים וקהילות שונות מימי בחרותו ועד לשנותיו האחרונות. המדובר באיגרות ומאמרים העוסקים בנושאים מחשבתיים-אמוניים וכן בנושאים אישיים או ציבוריים אחרים; מאות התשובות שהשיב הרמב"ם לשאלות הלכתיות, מכונסות תחת השם "תשובות הרמב"ם", או שו"ת "פאר הדור".
באיגרות המפורסמות שיועדו לציבור הרחב נכללות "איגרת השמד", "איגרת תימן", "איגרת תחיית המתים", ועוד. כמו כן, בקובצי האיגרות הללו ניתן למצוא גם תכתובות בין הרמב"ם לבין אישים בני תקופתו מכל רחבי העולם היהודי. מטבע הדברים, שמות האיגרות הללו לא ניתנו להן על ידי כותבן אלא הוענקו להן על ידי מעתיקים, מתרגמים ומדפיסים מאוחרים יותר. חלק מהשמות המקובלים כוללים רק את שם המכותב וחלקם רומז גם לתוכנה של האיגרת. כמו כן, יש כי לאיגרת אחת ניתנו במהלך הדורות שמות שונים.
מרבית האיגרות נכתבו במקורן בערבית יהודית, שפת הדיבור והכתיבה של הרמב"ם, אך חלק מהן נכתבו עברית במקורן, או בשילוב של שתי השפות. הפילוסוף והמתרגם שמואל אבן תיבון, בעצמו מכותב של הרמב"ם, תירגם כמה מכתבי הרמב"ם לעברית, בהם גם חלק מאיגרותיו, עוד בחייו של הרמב"ם.
[עריכה]ספרי רפואה
הרמב"ם, שנודע כרופא מומחה ומפורסם, כתב ספרות עניפה במדע הרפואה. בספריו דן הרמב"ם במגוון רחב של בעיות רפואיות: אסטמה, אלרגיה, טוקסיקולוגיה, סוכרת, רפואה מונעת, מיניות ועוד. ספריו מבוססים על ניסיונו העשיר ברפואה, על ספרי קודמיו ואף על חכמי התלמוד. עם זאת, באותם מקומות שחז"ל תלו תסמינים מסוימים בשדים ורוחות, משמיט הרמב"ם את דבריהם. ספריו הפכו לאבן יסוד בלימודי הרפואה בדורות שלאחריו.
בין המלצותיו הרפואיות של הרמב"ם ישנן רבות המקובלות עד ימינו: הצורך בהתעמלות, אכילה מסודרת ומתונה, הקפדה על שינה מספקת ועל היגיינה אישית, ועוד.
הרמב"ם כתב אחד עשר ספרי רפואה בשפה הערבית. חלקם תורגם לעברית (שהו"ל במהדורת זיסמן מונטנר), ללטינית ולשפות אחרות:
"קיצורי גלנוס" (או פתגמי גלנוס ("אל מוכתסרת")) - לקט מסודר מכתבי גלנוס. בספר זה ליקט הרמב"ם רק את המחלות ודרכי הטיפול שהוכחו ונוסו בהצלחה, והשמיט מידע ותיאורים שנראו לו לא הגיוניים ובלתי מבוססים.
"פירוש לפרקי אבוקרט" - לקט של תפיסות העולם של היפוקרטס, בעיקר בנושאי רפואה מונעת והיגיינה.
"ספר הקצרת" - חיבור בנושא האסתמה והטיפול בה.
"הנהגת הבריאות" - חיבור כללי בענייני רפואה. בספר זה פורס הרמב"ם את משנתו הרפואית ומרחיב על הקשר הפסיכוסומטי שבין מצבו הנפשי של החולה לבין תחושותיו הגופניות. בספר זה הוא מטיף לרפואה מונעת ולתפיסה הוליסטית. בנוסף הוא שולל בו אמצעי ריפוי של קמיעות, לחשים ושאר תרופות אליל.
"פרקי משה" - לקט של כ-1,500 הנחיות בריאותיות בכל ענפי הרפואה. הספר מבוסס בעיקר על משנתו של חכם הרפואה גלנוס. אך האחרון והארוך שבהם (המאמר החמישה ועשרים) מוקדש כולו לביקורת עקרונית ופראקטית על מורשת גלינוס. במיוחד חשובות הפסקות האחרונות בו, המעודדות את הקורא-המתלמד למחקר עצמאי ולביקורת חריפה נגד דעות קדומות ואמונות שוא. הוא כתב זאת חצי מאה לפני שרוג'ר בייקון כתב זאת.
"מאמר הטחורים" - חיבור בנושא מחלות דרכי העיכול, הטיפול בהן ומניעתן.
"על הסמים" - ספר העוסק בעיקר בטוקסיקולוגיה, בהרעלות ובהכשות נחשים.
"מאמר ההכרעה".
"מאמר המשגל" - הדרכה סקסולוגית לפי תפיסתו הרפואית. נכתב במקור עבור בנו של מלך מצרים.
"שמות התרופות" - לקט של כ-2,000 תרופות והתוויות רפואיות.
"על קץ החיים" - תיאור מפורט של גורמי תמותה שונים.
בחיבורו ההלכתי משנה תורה (בספר המדע, הלכות דעות, פרקים א-ו) כלל הרמב"ם מספר פרקים העוסקים ברפואה מונעת ובהתנהגות בריאותית נכונה המהווים תמצית של הדרכותיו הרפואיות לאנשים בריאים.
[עריכה]מתפיסותיו העקרוניות

[עריכה]שלילת ההגשמה
הרמב"ם דגל בשלילת ההגשמה (ממשות פיזיקלית, גוף) ושלילת התארים (תכונות חיצוניות; רגשות, לדוגמה) מהאל מכל וכל. רובו המוחלט של החלק הראשון מספרו מורה נבוכים נועד לטהר את המחשבה היהודית משתי תפיסות אלו. שלילת שתי תפיסות אלו נגזרת לדעתו מהפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", שכבר בתקופות קדומות היווה פסוק מכונן[21], וזו הסיבה שכה הרבה ללחום בהן ואף קבע את "ייחוד האל" ו"שלילת ההגשמה" לשניים משלושה עשר העיקרים שניסח. תפיסת גשמות האל הייתה נפוצה בקרב ההמון היהודי כמו גם אצל מיעוט מחכמי ישראל (דוגמה מפורסמת: ר' משה תקו, בן תקופתו של הרמב"ם), ומפרספקטיבה של זמן ניתן לקבוע שמלחמתו של הרמב"ם בתפיסה זו נחלה הצלחה מוחלטת. התפיסה שעמה התעמת הרמב"ם בנושא תוארי האל רווחה הרבה יותר בקרב ההמון ובקרב החכמים, והצלחת הרמב"ם לגביה הייתה מועטה.
הרמב"ם הדגיש שיש לפרש את הפסוקים כך שביטויי ההגשמה אינם אלא לשון מושאלת, ושאת רבות מאגדות חז"ל יש לקבל שלא כפשוטן (בפרט אם הן סותרות ברובד זה את השכל), אלא להבינן כמשלים, בניגוד לרוב העם והחכמים בדורו.
כמו כן, שלל הרמב"ם אמונות כגון אסטרולוגיה, העלאה באוב או פעולות מאגיות אחרות. בניגוד לרמב"ן, שסבר שיש בדברים אלו אמת - אלא שהתורה אסרתם, סבר הרמב"ם שאלו אשליות ותעתועים, ואין בהם ממש. כך, לדוגמה, כתב במשנה תורה:

ודברים האלו כולן (הכוונה לפעולות מאגיות כגון כישוף או העלאה באוב), דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהו אחריהן[...] כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת.

– משנה תורה, הלכות עבודה זרה, פרק יא הלכות יז-יח
[עריכה]תורה ומצוות
הרמב"ם ראה באמונה באלוהים, יסוד עיקרי ביהדות אשר בלעדי אמונה זו, מאבד היהודי את יהדותו ונחשב כופר. מכך גם נגזרת עמדתו, כי התורה ניתנה מהשמים ישירות על ידי הבורא למשה רבנו, ומי שאינו מאמין בכך, הרי הוא כמי שהוציא עצמו מכלל היהדות.‏‏[22]
הרמב"ם סבר שלכל המצוות יש גם סיבות וטעמים שיכולים להיות מובנים לנו, שהם בכללם הקניית השקפות נכונות, מידות טובות, וסילוק העושק והעוולה מהעולם. הוא אף הקדיש למעלה מעשרים פרקים ב"מורה נבוכים"[23] לבניית שיטה מסודרת לטעמי מצוות רבים.
הרמב"ם ראה בסגנון החיים האידאלי חיי תורה ועבודה, חיים של תורה שיש עמה מלאכה, וכך ראה גם את עבודתו כרופא. יתרה מזאת, הוא ביקר בספריו קשות לומדי תורה[24] שנסמכו על קופת הציבור, שעושים את התורה "קרדום לחפור בו" ואמר עליהם שהם מחללים שם שמים. עמדה זו של שלילת הפרנסה מתרומות הוא פסק להלכה ולא ראה בה הדרכה בלתי מחייבת, אלא איסור מן התורה: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה, וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות."‏[25]
את ייעודו הסופי של האדם, ראה בידיעתו את ה' ובהפניית כל מעשיו למען השגתו את האלוהים. מדרגתו של אדם המפנה את כל מעשיו להשגת האלוהים, קרובה בתפיסת הרמב"ם למדרגת הנביאים[26].
את הנבואה ראה כדרגה העליונה ביותר שאליה יכול האדם להגיע, ואליה עליו לשאוף כל חייו. הגעה לדרגה זו היא באמצעות השכל. הנביא שנבואתו היא השלמה ביותר הוא משה רבנו, שבו ראה הרמב"ם מופת ודגל לכל הדורות.
הרמב"ם התנגד נחרצות לתפיסה הדטרמיניסטית (ובכלל זה שלל גם את האסטרולוגיה כהבל), וטען שלאדם יש יכולת בחירה חופשית לשנות את תכונותיו[27].
[עריכה]בריאות הגוף והנפש
הרמב"ם היה מראשוני המטיפים לרפואה מונעת. בספריו הרפואיים ואף ב"משנה תורה" הוא מדריך לתזונה נכונה והתעמלות. לרמב"ם הייתה ידיעה גם בפסיכולוגיה. אפשר לראות בו מראשוני הדוגלים ביהדות בטיפול פסיכולוגי. כפי שקבע ב"שמונה פרקים"[28], שהחולה בנפשו שתכונותיו נוטות אל הקיצוניות, צריך להתייעץ עם החכם - רופא הנפש, שיעזור לו לאבחן את מצבו וייעץ לו כיצד לאזן את תכונותיו ולהגיע לשביל הזהב, באמצעות עשייה מתמדת והפוכה לתכונה הקיצונית הקיימת בו - שיטה הבנויה על דברי פילוסופים כדברי אריסטו בספר אתיקה, ועל דברי חז"ל, כפי שהרמב"ם מעיר בעצמו בהקדמתו לשמונה פרקים.
תזונה נכונה - הרמב"ם מנחה את האדם לבחור את המזון לא על פי טעמו, אלא על פי מועילותו. היה והמזון המועיל הוא גם ערב לחיך- מה טוב, אך אם המאכל הערב אינו מועיל- עדיף לו לאדם להימנע ממנו. הרמב"ם קורא לאנשים שלא לאכול אלא על קיבה ריקה, להשתדל שלא לאכול מטעמים שונים בארוחה אחת, אלא רק מין אחד ולהקפיד להימנע מן השובע: "כי אם נתמתחה האיצטומכה (=קיבה) ביותר ממה שבטבע, יחלשו פעולותיה..." (קצרת, פרק 1, 59).
התעמלות - שמירה על כל עקרונות הבריאות, ללא ביצוע התעמלות, אינה מספיקה לפי הרמב"ם ובמוקדם או במאוחר יאלץ הנוהג כך לקחת תרופות, ככתוב "ואם יטרידהו להתעמל, אז לא יספיקהו טוב ההנהגה, עד שיצטרך לזה לקיחת הרפואות המבריאות" (פרקי משה, מאמר 1,18) וכן "ובהתעמלות ידחה נזק רוב ההנהגות הרעות" (הנהגת הבריאות, שער 1, 3).
הנהגת בריאות הנפש ברפואת הרמב"ם - ויחשוב הרופא כי כל חולה ליבו צר, וכל בריא רחב הנפש... והוא הקודם ברפואת כל חולה" {הנהגת הבריאות, בריאות הנפש,13}. רפואת הנפש היא יסוד מכריע בחשיבותו, כאשר מדובר ברפואת הרמב"ם. הוא ראה בשלמות הנפש של האדם חלק בלתי נפרד מבריאותו ובעת חולי, תבע לטפל בנפש ובגוף כמקשה אחת. (אפרת נבון כהן, נטורופתית)
[עריכה]הערכה וביקורת


ערך מורחב – פולמוס הרמב"ם
לצד גדלותו של הרמב"ם וחשיבות ספריו נוצרה להם גם התנגדות רבה. לספרו משנה תורה לא כתב הרמב"ם מקורות, מה שקומם חכמים אחרים, בהם הראב"ד. נוסף על כך, עוררו חלק מפסקיו התנגדות בחלק מקהילות ישראל, בעיקר באירופה, כאשר התנגדות זו שככה מעט לאחר שהראב"ד כתב סדרה של השגות על דברי הרמב"ם. למעשה רק יהודי תימן הסתמכו על הרמב"ם כפוסק יחיד, אם כי חלק גדול מפסקי ההלכה המקובלים בקהילות היהודיות מתבססים בעקיפין על פסקיו, שכן רבי יוסף קארו, ראה ברמב"ם את אחד משלושת מקורות הפסיקה המרכזיים של השולחן ערוך (לצד פסיקות הרי"ף והרא"ש).
בשונה מהאופן המתון למדי של ההתנגדות ל"משנה תורה", ההתנגדות ל"מורה נבוכים" הייתה חריפה הרבה יותר, כאשר היו שאף החרימו ושרפו את ספריו, בטענה שיש בהם דברי כפירה. היו כאלו שביקרו את השפעתו היתרה של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל, על הרמב"ם ועל הגותו, והתנגדו לשיטתו של "קבל האמת ממי שאמרה".
הספר, שהשתלב בהגות המוסלמית של התקופה, התקבל בצורה טובה יותר בקרב יהודי ארצות האסלאם מאשר בקרב יהודים אשכנזים, שלא הכירו את ההגות המוסלמית ועסקו פחות בפילוסופיה. ל"מורה נבוכים" נודעה גם השפעה רבה על הוגים נוצרים באירופה, בפרט תאולוגים נוצרים (דוגמת תומאס אקווינס, שהעריך אותו במיוחד) שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים.
על ההערצה שרחש העם לרמב"ם יעידו דברי המשורר יהודה אלחריזי: "בגללך אמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", והאמרה המפורסמת: "ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה!".
[עריכה]תמונתו של הרמב"ם


ערך מורחב – תמונתו של הרמב"ם


הדיוקן המקורי, כפי שהופיע ב-Thesaurus antiquitatum sacrarum


דיוקן הרמב"ם בכניסה לבית החולים רמב"ם שבחיפה
דיוקנו המפורסם של הרמב"ם, המופיע על גבי מדליות, בולים, תבליטים ועוד, מקורו באיור המופיע בספר Thesaurus antiquitatum sacrarum ("אוצר העתיקות המקודשות") מן המאה ה-18, של בלסאוס אוגולינוס, המבוסס, לעדות הכותב, על "תחריט עתיק". לפרסומו של הדיוקן הביא יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגוריציה), ובעקבותיו המומר איש המיסיון משה מרגליות, שהביא את הדיוקן לאנגליה. אולם מקובל כי דמות זו היא דמיונית, ואינה מתארת את דיוקנו המקורי של הרמב"ם.
מספר תמונות דיוקן עממיות נוספות נפוצו במהלך העת החדשה, אולם הם לא התפרסמו כמו זאת ממהדורתו של בלסאוס.
[עריכה]ראו גם

רציונליזם יהודי בימי הביניים
שביל הזהב
שלושה עשר עיקרים
שלילת התארים
[עריכה]לקריאה נוספת

חיבורים בעלי אופי אקדמי
יעקב בלידשטיין, עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2001 (מהדורה שנייה).
מאיר בניהו, תשובות שאלות להרמב"ם, ירושלים תשמ"ה.
מיכה גודמן, סודותיו של מורה הנבוכים, הוצאת דביר, 2010.
יצחק יוליוס גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, פרק על הרמב"ם, עמ' 169-142, מוסד ביאליק, 1951.
שלמה זלמן הבלין, לתולדות הרמב"ם, דעת, 15, קיץ תשמ"ה, עמ' 79-67.
משה הלברטל, הרמב"ם, מרכז זלמן שזר, 2009.
דוד הרטמן, הרמב"ם, הלכה ופילוסופיה, מאנגלית - אביב מלצר, עם עובד, תל אביב, 1979.
דוד הרטמן, מנהיגות בעיתות מצוקה , על איגרות הרמב"ם, מאנגלית - צבי זוהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989.
משה חלמיש (עורך), דעת הרמב"ם - ילקוט מאמרים בחקר משנת הרמב"ם, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004.
יצחק טברסקי, הלכה והגות: קווי יסוד במשנתו של הרמב״ם, כרך א - יחידות 5-1 ISBN 9650600590, כרך ב - יחידות 10-6 ISBN 9650600604, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992.
יעקב לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, מוסד ביאליק, 1990.
ישעיהו ליבוביץ, שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם, הוצאת שוקן, 1979.
ישעיהו ליבוביץ, אמונתו של הרמב"ם, הוצאת משרד הביטחון, סדרת "האוניברסיטה המשודרת", 1980.
עדיאל קדרי, עיוני תשובה - הלכה, הגות ומחשבה חינוכית בהלכות תשובה לרמב"ם, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, תש"ע.
אביעזר רביצקי (עורך), הרמב"ם - שמרנות, מקוריות, מהפכנות, קובץ מחקרים, מרכז זלמן שזר, 2008.
אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו, חלק ב' - משנת הרמב"ם, עמ' 303-161, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999.
יוסף שה-לבן, הרמב"ם, הוצאת אור עם, 1978.
מאיר אוריין, המורה לדורות, מונוגרפיה מקיפה על הרמב"ם, תולדות חייו ומשנתו, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשט"ז.
בן ציון דינבורג (דינור), רבנו משה בן מיימון; חייו וספריו, פעולותיו והשקפותיו, מקורות ותעודות בתוספת ביאורים והערות, תל אביב תרצ"ה (1935) (115 עמודים)
חיבורים בעלי אופי תורני
ב.ז. בנדיקט, הרמב"ם ללא סטיה מן התלמוד, אסופת שיעורים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ה.
אברהם בן עזרא, "דבר תורה על פי הרמב"ם", לפי נושאי פרשיות השבוע, הוצאת קרטוב, 2004.
יוסף קאפח, הקדמות למשנה תורה, הוצאת מכון משה, 1985 - 1997.
יצחק שילת, מבואות למהדורתו הקדמות הרמב"ם למשנה, מעלה אדומים, 1992.
אורי שרקי, על שמונה פרקים, מכון אורים, 2008.
[עריכה]קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: רמב"ם
טקסט בוויקיטקסט: רמב"ם
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רמב"ם
הרמב"ם - מסמך רקע, מוגש למליאת הכנסת לרגל ישיבה מיוחדת של הכנסת לציון 800 שנה לפטירת הרמב"ם, מתוך אתר הכנסת.
רמב"ם, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
משה בן מימון, באנציקלופדיה ynet
רמב"ם באתר לקסיקון תרבות ישראל
הרמב"ם באתר אהלי צדיקים לשימור העבר היהודי ברחבי העולם
תולדות חייו ופועלו של הרמב"ם, אתר מק"ם חיפה.
מתיה קם, רמב"ם, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
ישעיהו ליבוביץ, הרמב"ם - הפילוסוף, הפוסק, המאמין, אתר מט"ח
ישעיהו ליבוביץ, הרמב"ם - האדם האברהמי
לואיס לנדאו, הרמב"ם בסיפורי-העם, פעמים 40, תשמ"ט, עמ' 163-161
דיוקנו של הרמב"ם, אתר מפעל משנה תורה
הרמב"ם - מונוגרפיה מאת משה גליקסון
פרופ' מנחם בן ששון, האם הרמב"ם התאסלם?, הרצאה מתוך "סדרת מדוע?", האוניברסיטה העברית, ירושלים.
מרדכי מרגליות (עורך כללי), "ר' משה בר' מימון", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 1123-1109, באתר HebrewBooks
רפאל זר, איגרת ר"י אלפכאר לרד"ק מתוך הפולמוס על הרמב"ם, מבוא, גוף האיגרת, מראי מקומות וביבליוגרפיה
ישראל יעקב דינסטאג, יחסם של בעלי התוספות לרמב"ם, מתוך: ספר יובל לכבוד הרב שמואל קלמן מירסקי, עמ' 350
כתביו
תשובות הרמב"ם, ליפסיה 1861, באתר דעת.
איגרות הרמב"ם, ליפסיה 1861, באתר דעת.
מהדורת אינטרנט של ספרי מחשבת ישראל מאתר דעת - כולל כתבי הרמב"ם.
משנה תורה להרמב"ם - באתר של מכון ממרא, ובמאגרי ספרות הקודש של אתר מקראנט[3] ושל סנונית[4].
חיבורי הרמב"ם; כתבי-יד ודפוסים קדומים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.
מהדורת אינטרנט של משנה תורה להרמב"ם ומפרשיו, בעריכת מכון עוז והדר - אתר Hebrew Books.
תשובות הרמב"ם כרך א הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים.
תשובות הרמב"ם כרך ב הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים.
תשובות הרמב"ם כרך ג הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים.
תשובות הרמב"ם כרך ד הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים.
יעקב משה טולידאנו, ידי משה, באתר HebrewBooks, מן פירוש המשניות של הרמב"ם, המקור הערבי העיקרי, המוגה ומתוקן שיצא מתחת רבינו המיימוני, הוצאת מיימוניה, צפת, תרע"ה.
מאמרים שונים על משנת הרמב"ם
רשימת מאמרים כלליים על רמב"ם באתר רמב"י (עברית) (לועזית) – רשימת תת-נושאים מפורטת (עברית) (לועזית)
שעורים על כתבי הרמב"ם, ערוץ מאיר
יצחק איזק ואלכסנדר קליין, ‏הגותו של הרמב"ם על רקע ההגות הכללית והיהודית, באתר דעת
אורי לוי, ממשה עד משה, על הלכה, רפואה ואמונה מתוך מחקר משנתו של הרמב"ם.
המוזיקה, בספריו של הרמב"ם, מתוך אתר מכון המוזיקה ביהדות.
שיעור רמב"ם יומי (בעברית ובאנגלית, ובתוספת שיעורים מוקלטים).
גדי כהן, עולם חסד יבנה - להבחנת הרמב"ם בין מצוות 'והלכת בדרכיו' למצוות 'ואהבת לרעך כמוך', באתר "דעת".
רפואה והלכה בהגותו של הרמב"ם, ד"ר אוריאל לוינגר, אתר דעת.
דרור פיקסלר, אסטרונומיה ואסטרולוגיה במשנת הרמב"ם (פורסם במקור בתחומין, יט, עמ' 439-447)
הרמב"ם, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר.
אליעזר שלוסברג, יחסו של הרמב"ם אל האסלאם, פעמים, 42, חורף תש"ן, עמ' 38-60
שיעור בשמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם באתר ממזרח שמש המרכז למנהיגות יהודית חברתית
יאיר שיפמן, פלקירה על הרמב"ם ואבן רשד, פעמים 61, תשנ"ה 1994, עמ' 143-132
עמירה ערן, ה'תחבולה' כאמצעי לפתיחת הלימוד באלוהיות אצל הרמב"ם ואבן רשד, פעמים, 61, תשנ"ה 1994, עמ' 131-109
חננאל מאק, הנשר הגדול של הכליף הגדול, באתר הארץ, 09/10/09
ישעיהו ליבוביץ, אמונתו של הרמב"ם, ספרית "אוניברסיטה משודרת", הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1985
הרמב"ם רבי משה בן מיימון, קורות חייו, חיבוריו, גלריית תמונות, לימוד הרמב"ם.
יעקב משה טולידאנו ואחרים, מאורות, באתר HebrewBooks, למלאות שבע מאות וחמשים שנה לפטירת הרמב"ם ז"ל, תל אביב, תשט"ז.
Intellectual Encounters " Main Thinkers " Moses Maimonides, באתר intellectualencounters.org, ‏2010 (באנגלית)
[עריכה]הערות שוליים

^ לרשימת מקורות הפתגם ראו: אלפא ביתא קדמיתא דשמואל זעירא, עמודים 606-610. המקור הראשון הוא כנראה רבי יצחק אבן לטיף (נפטר בערך ה'נ) בסוף הקדמתו ל"שער השמים" (כ"י מינכן 46, דף 17 ע"א)
^ על פי כל כתבי היד והדפוסים. לא השתמר אוטוגרף לסדר טהרות
^ הקדמתו של הרב קאפח לספר מורה נבוכים, הוצאת מוסד הרב קוק, וכן מאמרו של פרופ' שלמה זלמן הבלין לתולדות הרמב"ם, בטאון "דעת", חוברת 15, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
^ על פי עדותו של בנו מובא בסדר הדורות
^ אבו עמראן (עמרם) הוא כינוי ערבי ל"משה".
^ ‏‏‏רבו המובהק = הרב שממנו למד את רוב חוכמתו.‏
^ ראו הלכות שחיטה, יא י, הלכות אישות, ה טו, הלכות טוען ונטען, ג ב, והלכות זכייה ומתנה, ג ח
^ הפסקה הבאה היא על פי שרה סטרומזה, האם היה הרמב"ם הוגה מווחדי?, בתוך: דניאל י' לסקר וחגי בן-שמאי (עורכים), עלי עשור: דברי הוועידה העשירית של החברה לחקר התרבות הערבית-היהודית של ימי-הביניים, באר-שבע, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ט, עמ' 155.
להרחבה; ראו: הרצאתו של פרופ' מנחם בן ששון, האם הרמב"ם התאסלם?, הרצאה ב"סדרת מדוע?", האוניברסיטה העברית, ירושלים. ספרו של מרדכי עקיבא פרידמן, הרמב"ם, המשיח בתימן, והשמד, הוצאת מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשס"ב 2002, עמ' 31-37. אמיר מזור, התאסלמותו מאונס של הרמב"ם: ידיעה חדשה, פעמים, 110 (תשס"ז), עמ' 8-5.
המפקפקים בשמועה זו מציינים את העובדה שאילו היה זה נכון, לא היו נמנעים מתנגדי הרמב"ם מלעשות בכך שימוש. ראו למשל בספרו של משה הלברטל, הרמב"ם: רבי משה בן מיימון, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2009. באנציקלופדיה העברית למשל מתייחסים לשמועה זו בביטול (שלמה זלמן הבלין (ש.ז.ה),"(רבינו) משה בן מימון", האנציקלופדיה העברית (כרך כד, עמ' 538), חברה להוצאת אנציקלופדיות, , תשל"ב.).
^ אבן אלקפטי (قفطی), תאריח' אל–חכמאא (תולדות החכמים), מהדורת י' ליפרט, לייפציג 1903, עמ' 317-319.
^ עיון אלאנבא פי טבקאת אלאטבא, בירות, עמ' 285.
^ לפניו, ובין כהונתו הראשונה לשנייה, נשא משרה זו גאון ישיבת ארץ ישראל, שר שלום הלוי. להרחבה על אותה תקופה, ראו: מרדכי עקיבא פרידמן, ‏מקורות חדשים מן הגניזה לתקופת הצלבנים ולבית הרמב"ם, קתדרה 40, עמ' 80-72
^ עיסוק כ"מטיל מלאי" לתלמידי חכמים, המותר על פי פסקיו
^ באגרתו לחכמי צרפת ראו ח"ד שוועל, כתבי רבינו משה בן נחמן, ירושלים תשכ"ג כרך א' עמוד שמא
^ ראו: מ"ע פרידמן, "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה", ציון, ס"ב א', עמ' 75, המעלה שמקור מנהג זה במנהג מתקופת הגאונים לברך את ראש הגולה בקדיש
^ משנה תורה, הלכות אבל פרק ד הלכה ד.
^ 16.0 16.1 כדבריו, "אני משה בר מימון הדיין [...] התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה, והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה, שהיא שנת [אלף ארבע מאות ו]תשע ושבעים לשטרות. [...]" (הרמב"ם, בחתימת פירושו למשנה)
^ כדבריו: "יודע הוא יתעלה, כי יש הלכות מהם שכתבתי פירושן במסעותי בדרכים, ומהם עניינים רשמתים בהיותי על גבי האוניות בים הגדול. [...]" (הרמב"ם, בחתימת פירושו למשנה).
^ שם הגדולים, חלק "גדולים", מערכת מ, אות קנ.
^ בהקדמתו ל"מורה נבוכים", מציין הרמב"ם שהחל לכתוב את 'ספר הנבואה', אך הפסיק כאשר הבין כי אם יסביר את משלי הנבואה בצורה מפורשת יבינו זאת גם "המון העם" ולא רק הראויים לכך, ואם יסתיר את הפירוש על ידי משלים לא תועיל הכתיבה מאומה
^ שו"ת פאר הדור להרמב"ם, הוצאת מכון ירושלים סי' קמג, המכתב נכתב בח' תשרי ד'תתק"נ
^ פסוק זה פותח את קריאת שמע, וחז"ל ראו בפסוקים שאתו ובו בפרט את תמצית "קבלת עול מלכות שמים".
^ ‏מתוך שלושה עשר עיקרי אמונה‏.
^ חלק שלישי, פרקים כ"ו-מ"ט( [1] והלאה).
^ למשל, פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת אבות, פרק ה', משנה ו'
^ משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה י.
^ שמונה פרקים, פרק ה'
^ התייחסות לנושא מצויה בפרק ח' של "שמונה פרקים"[2] ובפרק ה' בהלכות תשובה שב"משנה תורה", אך הרמב"ם לא שב לנושא בספרו הפילוסופי "מורה נבוכים".
^ פרק שלישי ורביעי

[הסתרה] פרשני התלמוד בימי הביניים בספרד ובצפון אפריקה
בית המדרש הקדום בספרד המוסלמית
רבי שמואל הנגיד • רי"צ אבן גיאת
בית המדרש של צפון אפריקה שנדד לספרד
פרץ הכהן • רבנו נסים בן יעקב • רבנו חננאל • רי"ף מעבר לספרד • ר"י מיגאש • רמב"ם מעבר לצפון אפריקה
בית המדרש בעיר טולדו
רמ"ה • רבי יצחק מאיר אבן מיגאש (בנו של הר"י מיגאש) • (ראב"ן הירחי) • רבנו יונה
בית מדרשו של הרמב"ן בצפון ספרד הנוצרית
הרמב"ן • רא"ה • רשב"א • ריטב"א • ר"ן • הריב"ש מעבר לצפון אפריקה • הרשב"ץ • רבי יצחק קנפנטון • רבי יצחק אבוהב (גאון קסטיליה) • רבי יעקב בירב מעבר לצפון אפריקה בגירוש ספרד

ד'תתצ"ח-ד'תתקס"ה - רמב"ם

[הסתרה] פילוסופיה
[הצגה] תחומים

[הצגה] זרמים/אסכולות
[הסתרה] אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזה • קונפוציוס • תאלס • פיתגורס • הרקליטוס • מו דזה • בודהה • פרמנידס • פרוטגורס • דמוקריטוס • סוקרטס • אפלטון • אריסטו • זנון מקיטיון • טימון מפליוס • פירון מאליס • פלוטינוס • שון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוס • ג'ון דנס סקוטוס • אבן סינא • ג'ו שי • רמב"ם • תומאס אקווינס • ויליאם איש אוקאם • ניקולו מקיאוולי • תומאס הובס • פרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארט • ברוך שפינוזה • גוטפריד לייבניץ • ג'ון לוק • ג'ורג' ברקלי • דייוויד יום • ז'אן-ז'אק רוסו • עמנואל קאנט • ג'רמי בנת'ם • גיאורג הגל • ג'ון סטיוארט מיל • ארתור שופנהאואר • סרן קירקגור • קרל מרקס • פרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגה • ג'ון דיואי • אדמונד הוסרל • מרטין היידגר • ברטראנד ראסל • רודולף קרנפ • לודוויג ויטגנשטיין • קרל המפל • ז'אן-פול סארטר • וילארד ואן אורמאן קוויין • ג'ון רולס • יורגן האברמאס • מישל פוקו
[הצגה] מונחים
פורטל פילוסופיה
קטגוריות: רמב"םרבנים ספרדיםפילוסופים יהודיםפילוסופים של ימי הבינייםפילוסופים של היהדותרבנים: ראשוניםפרשני המשנהרופאים יהודיםרבנים מצריםאישים שהועלו לקבורה בארץ ישראליהודים הקבורים בטבריהמחברי ספרי הלכהאישים שעל שמם בתי חולים בישראלאישים שעל שמם יישובים בישראל
משובים קודמיםמשוב על הערך


قس اسپانیائی
Moshé ben Maimón o Musa ibn Maymun (en hebreo: משה בן מימון‎, y en árabe, موسى بن میمون), también llamado desde el Renacimiento Maimónides ("hijo de Maimon") o RaMBaM (el acrónimo de sus iniciales en hebreo, רמב"ם), conocido entre los cristianos como Rabí Moisés el Egipcio (1135, Córdoba - 1204, Fustat, Egipto),1 fue el médico, rabino y teólogo judío más célebre de la Edad Media. Tuvo una enorme importancia como filósofo en el pensamiento medieval.
Contenido [mostrar]
[editar]Biografía

Nació en Córdoba, el 30 de marzo de 1135,1 en el seno de una distinguida familia, por vía paterna, de jueces rabínicos, estudiosos y dirigentes comunitarios, documentada desde el siglo X y que pretendía descender del Rabí Yehudá ha-Nasí, de la (segunda mitad del siglo II), redactor de la Mishná. Su familia materna, por el contrario, era de humilde condición; su madre, que murió al darle a luz, era la hija de un carnicero; y su padre se volvió a casar. Era éste un erudito formado en Lucena por Rabí Yosef ha-Leví ibn Migash. Inició ya de pequeño sus estudios bíblicos y talmúdicos en la ciudad de Córdoba, pero en 1148 una ola de fanatismo almohade hizo que su familia tuviera que aparentar su conversión al Islam y cambiar a menudo de residencia por la España musulmana. Vivió en la ciudad de Almería, donde dio cobijo en su casa a su maestro Averroes, hasta trasladarse en 1160 con sus hijos a Fez. Allí residió durante sólo cinco años, debido a la intolerancia almohade que les obligó a exiliarse, primero durante unos meses, en Palestina y finalmente en Egipto. Maimónides residió allí el resto de su vida junto a su familia, en la ciudad de Alejandría y después en Fustat (hoy El Cairo, Egipto), donde se ganó la vida ejerciendo la medicina en la corte del visir Saladino, y luego en la del visir al-Fadl, hijo mayor de Saladino. Con este oficio obtuvo una gran fama y admiración popular. En 1177 fue nombrado dirigente de la comunidad judía de Egipto. Murió en Al-Fustat el 13 de diciembre de 1204. Posteriormente su tumba fue trasladada a Tiberíades, en el actual Israel.
Su fama en la cultura europea se debe a su obra filosófica. Aunque ésta fuera muy discutida por el judaísmo, entre otras razones por su fuerte oposición al misticismo de los cabalistas y su influencia aristotélica, se le considera la mayor figura posbíblica (según el proverbio "De Moisés a Moisés no hubo otro Moisés"). En ciertos ámbitos más conservadores se le llegó a considerar hereje de su religión, en especial, por ser el responsable de convencer a los caraístas de apartarse de sus prácticas originales, y acercándolos al judaísmo rabínico.
Fue muy conocido por sus coetáneos como médico, dejando una importante huella en la tradición popular que muestra a Maimónides, sobre todo, como un médico a quien se atribuyen milagros que le elevan al nivel de santo, un sabio juez y un rabino.
[editar]Obra



Estatua de Maimónides en Córdoba, España.
En su juventud escribió poesías religiosas y una epístola en árabe.
Sobre sus conocimientos en medicina escribió un buen número de tratados, como el que dedicó al sultán Saladino, el Tratado sobre los venenos y sus antídotos el año 1199, al hijo del sultán, Al-Fadl, Guía de la buena salud (1198) y la Explicación de las alteraciones (1200).
Sus obras mayores de tema rabínico (talmúdico) son dos: un comentario en árabe de la Mishná, El Luminar (1168), también titulado Libro de la elucidación, y la Segunda ley o Repetición de la ley del año 1180, que constituye su obra magna y consiste en una amplia y minuciosa recopilación por materias de todas las leyes y normas religiosas y jurídicas de la vida judía (es decir, del Talmud).
Estas obras tuvieron mucha fama y le otorgaron numerosos discípulos. También es autor de obras filosóficas de gran peso en el pensamiento medieval, escritas durante los últimos años de su vida, como el Tratado sobre la resurrección de los muertos (1191).
La guía de perplejos (1190), mal apodada Guía de los descarriados, es la clave de su pensamiento filosófico y ejerció una fuerte influencia en círculos tanto judíos como cristianos y sobre todo escolásticos.
En ella establece una conciliación entre la fe y la razón dirigida a quienes vacilan entre las enseñanzas de la religión judía y las doctrinas de la filosofía aristotélica que entonces imperaban, demostrando que no hay contradicción en los puntos en que fe y razón parecen oponerse. Es decir, una conciliación entre el sentido literal de las escrituras y las verdades racionales, acudiendo a la interpretación alegórica en casos de conflicto.
Fue así que surgieron polémicas por parte de "antimaimonistas" —básicamente, por parte de un grupo de musulmanes que pretendían una lectura literal del Corán, los mutallajim— que lo tacharon de racionalista. A pesar de ello fue una obra muy comentada y de gran influencia en el mundo musulmán y la escolástica cristiana, por ejemplo en Santo Tomás de Aquino.
Como judío en territorio islámico tuvo una vasta formación en ambas culturas: la tradicional judía y la árabe profana (con sus incorporaciones de la griega), a partir de las enseñanzas de su erudito padre Maimum, por lo que escribió obras tanto en hebreo como en árabe, en una prosa que se caracteriza sobre todo por la sistematización y la claridad expositiva.
De Maimónides surge el movimiento intelectual judaico de los siglos XIII y XIV que se extendió por España y el sur de Francia. Partidario del realismo teológico ha llegado a ser considerado precursor de las ideas de Spinoza, pero filosóficamente no se le considera muy original por seguir básicamente a Aristóteles, apartándose de él en puntos que parecen contradictorios a las creencias y tradiciones judías. Por lo tanto, su carácter es conciliador.
[editar]Versiones de Mishné Torá (El código de Maimónides)

Artículo principal: Mishné Torá.
En el texto de Mishné Torá se agregaron con el correr de los años numerosos errores como será, en el texto de cada precepto, en sus divisiones o en comentarios. Las razones de los errores son de transcripción, que quedaron fijos en el texto. Ediciones en las cuales algunos de los transcriptores “corrigieron” el texto según su entendimiento y la censura de la Iglesia en ciertas naciones europeas (Hashkenaz) que alteró todas las referencias a ella y a sus puntos de vista (por ejemplo en las relaciones matrimoniales) del texto original. Si agregamos a esto el hecho de que el propio Maimónides corrigió el texto en varias oportunidades, nos encontraremos con que el texto actual no representa el original escrito por Maimónides.
Con el propósito de dilucidar el texto correcto y exacto, es necesario basarse en manuscritos y ediciones exactas, que no fueron influenciadas por los transcriptores ni por la censura. En numerosas oportunidades las versiones incorrectas fueron la causa de interrogantes sobre las palabras de Maimónides en su obra El Código de Maimónides, y en cuanto se dilucidó el error en el texto las interrogantes pasaron a ser irrelevantes.
Desde mediados del siglo XX se han impreso cuatro ediciones científicas de la obra:
La edición de Sabetai Frenkel. Edición en la cual hay comentaristas clásicos junto con otros, y asimismo un conjunto complejo de índices. Hasta ahora se han impreso todos los libros (la obra está dividida en 14 partes según temas. Cada una es llamada “libro”) excepto el libro del Amor (Ahava).
La edición del Rabino Iosef Kapaj. Edición basada fundamentalmente en manuscritos yemenitas a la que le fue agregada un resumen de los esclarecimientos de los comentaristas de Maimónides en el transcurso de las generaciones.
La edición “Mano Simple” (Yad Pshuta) del Rabino Nahum Eliezer Rabinovich. Edición basada en varios manuscritos (que cambian de tomo en tomo según su exactitud) con un agregado de comentarios originales. Hasta hoy se ha impreso aproximadamente la mitad de la obra.
La edición “El Código de Maimónides Exacto” del Rabino Itzjak Shilat. Edición sin comentarios en la cual se encuentran las versiones más conocidas contrapuestas y revisadas. Hasta el momento se editaron cuatro tomos. El plan original es editar dos tomos por año.
La edición que presenta las versiones basadas en manuscritos sin ningún comentario, con numerosos índices y en un único tomo (1000 páginas), fue editada por “Yeshivat Or VeYeshua” Mishne Tora en un solo tomo con 8 índices. La edición presenta la versión exacta y revisada del texto basada en la edición del Rabino Iosef Kapaj e incluye las diferencias de versiones más importantes respecto de las ediciones más renombradas.
En el marco del “Proyecto Mishne Tora (El Código de Maimónides)” de la Yeshivat Or VeYeshua, está planeada la edición de una versión de bolsillo, comentada según distintas obras de Maimónides. Hasta el momento fue editado el Libro del Conocimiento.
[editar]Guía de perplejos

Artículo principal: Guía de perplejos.


Tumba de Maimónides.
En Guía de perplejos se encuentra todo su pensamiento filosófico. Las ideas que muy probablemente influenciaron a Alfonso de la Torre en la Visión deleitable son:
Maimónides distingue tres grupos de seres creados:
los minerales, las plantas y los seres vivos (incluyendo al hombre), compuestos de materia y forma perecederas.
Las esferas y las estrellas, en las cuales la forma es permanente.
Los seres dotados de forma, pero sin materia, como son los ángeles.
Admite la creación como un acto conforme a la esencia divina, el cual abarca todos los seres, no tiene otro fin que a sí mismo y por lo tanto su duración es ilimitada.
Prueba la existencia de Dios a partir de argumentos aristotélicos, y afirma su unidad e incorporeidad.
El alma es una en esencia, pero tiene cinco facultades: la fuerza vital, los sentidos, la imaginación, el apetito (pasiones y voluntad) y la razón (libertad y entendimiento).
El entendimiento es la facultad que caracteriza al hombre, pero las demás le son comunes con la mayor parte de los animales. Éste puede ser pasivo (entendimiento material que sufre la acción de la vida orgánica, es inseparable del cuerpo e individual) o activo (adquirido o comunicado, separado del cuerpo).
Habla del estado profético, constituido por una iluminación superior a lo que cada uno puede aspirar que produce el máximum de ciencia y dicha, entendiendo la profecía como una emanación de Dios que se extiende por medio del intelecto a la facultad racional y después sobre la facultad imaginativa.
El hombre es libre y la libertad es una función de la inteligencia, y este intelecto, como forma del alma humana, es inmortal porque no necesita del alma para sus operaciones, sino que entiende separado absolutamente del cuerpo.
La resurrección de los cuerpos se debe a la fe pero la razón no la puede demostrar aunque tampoco negar y la admite como un milagro compatible con la creación.
El entendimiento constituye el verdadero fondo de nuestro ser, la parte inmortal del hombre y por eso el hombre debe encaminar todos sus actos a obtener la perfección suprema de esta facultad mediante el conocimiento de Dios; conocer y amar a Dios es el fin último de la vida.
El hombre es libre y esta libertad, actuando como tal, puede por sus solas fuerzas realizar el bien desinteresadamente.
[editar]Referencias

↑ a b MOSES BEN MAIMON Jewish Encyclopedia
[editar]Bibliografía

Maimónides (2008). Guía de perplejos. Quinta edición. Edición a cargo de David Gonzalo Maeso. Madrid: Editorial Trotta. ISBN 978-84-8164-222-3.
Guía de los Perplejos, 3 tomos. Ed. Conaculta: México D.F., 2001
Libro de los preceptos. 2 tomos. Ed. Jabad-Lubavitch: Argentina, 1985
Mishné Torá. Ed. Sinai: Tel Aviv-Israel, 1998.
Sobre Maimónides
Aguinis, Marcos. Maimónides. Biblioteca Popular Judía: Buenos Aires, 1976
Beltrán, Miquel & Fullana, Guillema (2005). El Dios de Maimónides. Zaragoza: Editorial Certeza. ISBN 978-84-96219-44-1.
Dubnow, Simón. Manual de la Historia Judía. Ed. Sigal: Buenos Aires, 1977
El Correo de la UNESCO. "Averroes y Maimónides. Dos grandes espíritus del siglo XII". Nº9: 1986.
Gaos, José (1940). La filosofía de Maimónides.
Hayoun, Maurice-Ruben. Maimónides o el otro Moisés. Ed. Dolmen: Santiago, 1998
Heschel, Abraham Joshua. Maimónides. Ed. Amia: Buenos Aires, 1997
Orián, Meir. Maimónides. Maestro de Generaciones. Editado por la Comunidad Israelita del Uruguay: Montevideo, 1975
Perednik, Gustavo. Grandes pensadores judíos en la civilización occidental. Universidad ORT: Montevideo, 2005
[editar]Enlaces externos

Wikimedia Commons alberga contenido multimedia sobre Maimónides.
Wikiquote alberga frases célebres de o sobre Maimónides.
Maimonides Rabbi Moses ben Maimon, 1135-1204 ("Rambam")
Rambam In Russian
Mishné Torá traducido al portugués y al español
Mishne Tora en un solo tomo con 8 indices
JUDERIA.NET: Página multilingüe, dedicada a la Judería de Córdoba y a Maimónides, con cerca de un millar de imágenes y textos traducidos al inglés, hebreo, castellano y árabe
José Gaos, La filosofía de Maimónides. Ed. digital: Alicante, Biblioteca Virtual Miguel de Cervantes, 2000 a partir de la ed. de México, La Casa de España en México, 1940.
Estudio Audiovisual Diario en Español del Mishne Tora
Ver las calificaciones de la página
Evalúa este artículo
¿Qué es esto?
Confiable
Objetivo
Completo
Bien escrito
Estoy muy bien informado sobre este tema (opcional)

Enviar calificaciones
Categorías: Nacidos en 1135Fallecidos en 1204Naturales de la provincia de Córdoba (España)Escritores en hebreoEscritores en árabeEscritores del siglo XIIFilósofos judíosFilósofos del siglo XIITeólogos judíosTeólogos de la Edad MediaTeólogos del siglo XIIFilósofos de al-ÁndalusMédicos de al-ÁndalusEscritores hispanohebreosRabinos de EspañaRabinos de EgiptoJudíos de EspañaReligiosos de España del siglo XII


قس

انگلیسی

Mosheh ben Maimon (משה בן מימון)‎, called Moses Maimonides and also known as Mūsā ibn Maymūn (Arabic: موسى بن میمون‎), or RaMBaM (רמב"ם – Hebrew acronym for "Rabbi Mosheh Ben Maimon"), was a preeminent medieval Jewish philosopher and one of the most prolific and followed Torah scholars and physicians of the Middle Ages. He was born in Córdoba, Almoravid Empire (present-day Spain) on Passover Eve, 1135, and died in Egypt (or Tiberias) on 20th Tevet, December 12, 1204.[5] He was a rabbi, physician, and philosopher in Morocco and Egypt.
Although his writings on Jewish law and ethics were met with acclaim and gratitude from most Jews even as far off as Spain, Iraq and Yemen, and he rose to be the revered head of the Jewish community in Egypt, there were also vociferous critics of some of his rulings and other writings particularly in Spain. Nevertheless, he was posthumously acknowledged to be one of the foremost rabbinical arbiters and philosophers in Jewish history, his copious work a cornerstone of Jewish scholarship. His fourteen-volume Mishneh Torah still carries canonical authority as a codification of Talmudic law. In the Yeshiva world he is known as "haNesher haGadol" (the great eagle) in recognition of his outstanding status as a bona fide exponent of the Oral Torah.
Contents [show]
[edit]Name

His full Arabic name is Abū ʿImrān Mūsā bin Maimūn bin ʿUbaidallāh al-Qurṭubī ( ابو عمران موسى بن میمون بن عبد الله القرطبی ) or Mūsā bin Maymūn (Arabic: موسى ابن میمون‎) for short. His full Hebrew name is Rabbi Mosheh ben Maimon (Hebrew: רבי משה בן מימון‎), whose acronym forms "Rambam" (רמב"ם). In Latin, the Hebrew "ben" (son of) becomes the Greek−style suffix "-ides" to form "Moses Maimonides".
[edit]Biography

Further information: History of the Jewish people - Arab Rule (641–1250)


The dominion of the Almoravid dynasty at its greatest extent, c. 1204 CE
Maimonides was born during what some scholars consider to be the end of the golden age of Jewish culture in the Iberian Peninsula, after the first centuries of the Moorish rule. At an early age, he developed an interest in the exact sciences and philosophy. He read those Greek philosophers accessible in Arabic translations, and was deeply immersed in the sciences and learning of Islamic culture.[6] Though the Gaonic tradition, especially in its North African version, formed the basis of his legal thought, some scholars have argued recently that Muslim law, including Almohad legal thought, also had a substantial impact.[7] Maimonides was not known as a supporter of mysticism, although a strong intellectualistic type of mysticism has been discerned in his philosophy.[8] He voiced opposition to poetry, the best of which he declared as false, since it was founded on pure invention. This sage, who was revered for his saintly personality as well as for his writings, led an unquiet life, and wrote many of his works while travelling or in temporary accommodation.[9] Maimonides studied Torah under his father Maimon, who had in turn studied under Rabbi Joseph ibn Migash – a student of Isaac Alfasi.


Maimonides' house in Fes, Morocco
During the reign of Almoravids, the position of the Jews was apparently free of significant abuses,[10] but after another Berber dynasty, Almohads, conquered Córdoba in 1148 they have abolished the dhimma status (i.e. state protection of life and wealth) in some of their territories which threatened the Jewish and Christian communities with the choice of conversion to Islam, death, or exile.[9] However, the historical records of abuses against Jews in the immediate post-1148 period are subject to different interpretations.[11] Many Jews were forced to convert, and due to suspicion by the authorities of fake conversions, the new converts were also forced to wear identifying clothing.[12][13] Maimonides's family, along with most other Jews, chose exile. Some say, though, that it is probable Maimonides feigned a conversion to Islam before escaping,[10] his forced conversion was ruled legally invalid per Islamic law when brought up by a rival in Egypt.[11] For the next ten years Maimonides moved about in southern Spain, eventually settled in Fes in Morocco, the capital of the Almohads, where he studied at the University of Al-Karaouine. During this time, he composed his acclaimed commentary on the Mishnah in the years 1166–1168.[14]
Following this sojourn in Morocco, together with two sons,[15] he sojourned in the Holy Land, before settling in Fostat, Egypt around 1168. While in Cairo he studied in Yeshiva attached to a small synagogue that bears his name.[16] In the Holy Land, he prayed at the Temple Mount. He wrote that this day of visiting the Temple Mount was a day of holiness for himself and his descendants. Maimonides shortly thereafter became instrumental in helping rescue Jews taken captive during King Amalric's siege of the Egyptian town of Bilbays. He sent five letters to the Jewish communities of Lower Egypt asking them to pool money together to pay the ransom. The money was collected and then given to two judges sent to Palestine to negotiate with the Crusaders. The captives were eventually released.[17] Following this triumph the Maimonides family, hoping to increase their wealth, gave their savings to the youngest son David, a merchant. Maimonides directed him to procure goods only at the Sudanese port of ‘Aydhab. After a long arduous trip through the desert, however, David was unimpressed by the goods on offer there, and, against his brother's wishes, boarded a ship for India since great wealth was to be found in the East.[18] Before he could reach his destination though, David drowned at sea sometime between 1169–1170. The death of his brother caused Maimonides to become sick with grief. In a letter discovered in the Cairo Geniza, he later explained:
The greatest misfortune that has befallen me during my entire life—worse than anything else—was the demise of the saint, may his memory be blessed, who drowned in the Indian sea, carrying much money belonging to me, him, and to others, and left with me a little daughter and a widow. On the day I received that terrible news I fell ill and remained in bed for about a year, suffering from a sore boil, fever, and depression, and was almost given up. About eight years have passed, but I am still mourning and unable to accept consolation. And how should I console myself? He grew up on my knees, he was my brother, [and] he was my student.[19]


Monument in Cordoba
Subsequently, he was appointed the Nagid of the Egyptian Jewish community around 1171.[16] Arabist S.D. Goitein believes the leadership he displayed during the ransoming of the Crusader captives led to this appointment.[20] With the loss of the family funds tied up in David's business venture, Maimonides was constrained to assume the vocation of physician, for which he was to become famous, having been trained in medicine in both Córdoba and in Fes. Gaining widespread recognition, he was appointed court physician to the Grand Vizier Al Qadi al Fadil, then to Sultan Saladin, after whose death he remained a physician to the royal family.[21] In his writings, he described many conditions including asthma, diabetes, hepatitis, and pneumonia, and emphasized moderation and a healthy lifestyle.[22] His treatises became influential for generations of physicians. He was knowledgeable about Greek and Arabic medicine, and followed the principles of humorism in the tradition of Galen, however, he did not blindly accept authority but used his own observation and experience.[22] Frank, however, indicates that in his medical writings he sought not to explore new ideas but to interpret works of authorities so that they could become acceptable.[21] Maimonides displayed in his interactions with patients attributes that today would be called intercultural awareness and respect for the patient's autonomy.[23] Although he frequently wrote of his longing for solitude in order to come closer to God and to extend his reflections – elements considered essential to the prophetic experience itself in his philosophy -he gave over almost all his time to caring for others.[24] In a famous letter, he describes his daily routine: After visiting the Sultan's palace, he would arrive home exhausted and hungry, where "I would find the antechambers filled with gentiles and Jews ... I would go to heal them, and write prescriptions for their illnesses ... until the evening ... and I would be extremely weak."[25] As he goes on to say in this letter, even on the Sabbath he would receive members of the community. It is remarkable that despite all this he managed to fit in the composition of massive treatises, including not only medical and other scientific studies but some of the most systematically thought-through and influential treatises on halachah (Rabbinic law) and Jewish philosophy of the Middle Ages.[26] It has even been suggested that his "incessant travail" undermined his own health and brought about his death at 69.[27] His Rabbinic writings are still fundamental and unparalleled resources for religious Jews today.


The Tomb of Maimonides in Tiberias
Maimonides died on December 12, 1204 (20th of Tevet 4965 ) in Fustat, and it is widely believed that he was briefly buried in the study room (beit hamidrash) of the synagogue courtyard, and that, soon after, in accordance with his wishes, his remains were exhumed and taken to Tiberias where he was re-interred.[28] The Tomb of Maimonides on the western shore of the Sea of Galilee in Israel marks his grave. This location for his final resting-place is, however, not without controversy, for in the Jewish Cairene community a tradition holds that he remained buried in Egypt.[29]
Maimonides and his wife, the daughter of one Mishael ben Yeshayahu Halevi, had one child, Avraham, who was recognized as a great scholar, and who succeeded him as Nagid and as court physician at the age of eighteen. He greatly honored the memory of his father, and throughout his career defended his father's writings against all critics. The office of Nagid was held by the Maimonides family for four successive generations until the end of the 14th century.
He is widely respected in Spain and a statue of him was erected in Córdoba in the only synagogue in that city which escaped destruction; although no longer functioning as a Jewish house of worship, it is open to the public.
He is sometimes said to be a descendant of King David, although he never made such a claim.[30][31]
[edit]Influence



The title page of The Guide for the Perplexed
Maimonides's Mishneh Torah is considered by traditionalist Jews even today as one of the chief authoritative codifications of Jewish law and ethics. It is exceptional for its logical construction, concise and clear expression and extraordinary learning, so that it became a standard against which other later codifications were often measured.[32] It is still closely studied in Rabbinic yeshivot (academies). A popular medieval saying that also served as his epitaph states, From Mosheh (of the Torah) to Mosheh (Maimonides) there was none like Mosheh. It chiefly referred to his Rabbinic writings.
But Maimonides was also one of the most influential figures in medieval Jewish philosophy. His brilliant adaptation of Aristotelian thought to Biblical faith deeply impressed later Jewish thinkers, and had an unexpected immediate historical impact.[33] Some more acculturated Jews in the century that followed his death, particularly in Spain, sought to apply Maimonides's Aristotelianism in ways that undercut traditionalist belief and observance, giving rise to an intellectual controversy in Spanish and southern French Jewish circles.[34] The intensity of debate spurred Catholic Church interventions against "heresy" and even a general confiscation of Rabbinic texts and in reaction, the defeat of the more radical interpretations of Maimonides and at least amongst Ashkenazi Jews, a tendency not so much to repudiate as simply to ignore the specifically philosophical writings and to stress instead the Rabbinic and halachic writings; even these writings often included considerable philosophical chapters or discussions in support of halachic observance, as David Hartman observes Maimonides made clear "the traditional support for a philosophical understanding of God both in the Aggadah of Talmud and in the behavior of the hasid [the pious Jew]"[35] and so Maimonidean thought continues to influence traditionally observant Jews.[36][37]
The most rigorous medieval critique of Maimonides is Hasdai Crescas' Or Adonai. Crescas bucked the eclectic trend, by demolishing the certainty of the Aristotelian world-view, not only in religious matters but even in the most basic areas of medieval science (such as physics and geometry). Crescas's critique provoked a number of 15th century scholars to write defenses of Maimonides. A partial translation of Crescas was produced by Harry Austryn Wolfson of Harvard University, in 1929.
Because of his path-finding synthesis of Aristotle and Biblical faith, Maimonides also had a fundamental influence on the great Church theologian Saint Thomas Aquinas.[38] There are explicit references to Maimonides in several of Aquinas's works, including the Commentary on the Sentences.
[edit]The 13 principles of faith

Main article: Jewish principles of faith
In his commentary on the Mishnah (tractate Sanhedrin, chapter 10), Maimonides formulates his "13 principles of faith". They summarized what he viewed as the required beliefs of Judaism:
The existence of God
God's unity
God's spirituality and incorporeality
God's eternity
God alone should be the object of worship
Revelation through God's prophets
The preeminence of Moses among the prophets
God's law given on Mount Sinai
The immutability of the Torah as God's Law
God's foreknowledge of human actions
Reward of good and retribution of evil
The coming of the Jewish Messiah
The resurrection of the dead
Maimonides compiled the principles from various Talmudic sources. These principles were controversial when first proposed, evoking criticism by Rabbi Hasdai Crescas and Rabbi Joseph Albo, and were effectively ignored by much of the Jewish community for the next few centuries. ("Dogma in Medieval Jewish Thought," Menachem Kellner). However, these principles have become widely held; today, Orthodox Judaism holds these beliefs to be obligatory.[citation needed] Two poetic restatements of these principles (Ani Ma'amin and Yigdal) eventually became canonized in the "Siddur" (Jewish prayer book).
[edit]Legal works

Main article: Mishneh Torah
With Mishneh Torah, Maimonides composed a code of Jewish law with the widest-possible scope and depth. The work gathers all the binding laws from the Talmud, and incorporates the positions of the Geonim (post-Talmudic early Medieval scholars, mainly from Mesopotamia).
While Mishneh Torah is now considered the fore-runner of the Arbaah Turim and the Shulchan Aruch[citation needed] (two later codes), it met initially with much opposition.[citation needed] There were two main reasons for this opposition. Firstly, Maimonides had refrained from adding references to his work for the sake of brevity; secondly, in the introduction, he gave the impression of wanting to "cut out" study of the Talmud,[39] to arrive at a conclusion in Jewish law, although Maimonides himself later wrote that this was not his intent. His most forceful opponents were the rabbis of Provence (Southern France), and a running critique by Rabbi Abraham ben David (Raavad III) is printed in virtually all editions of Mishneh Torah. However, it was recognized as a monumental contribution to the systemized writing of Halakha. Throughout the centuries, it has been widely studied and its halakhic decisions have weighed heavily in later rulings.
In response to those who would attempt to force followers of Maimonides and his Mishneh Torah to abide by the rulings of his own Shulchan Aruch or other later works, Rabbi Yosef Karo wrote: "Who would dare force communities who follow the Rambam to follow any other decisor, early or late? ... The Rambam is the greatest of the decisors, and all the communities of the Land of Israel and the Arabistan and the Maghreb practice according to his word, and accepted him as their rabbi."[40]
An oft-cited legal maxim from his pen is: "It is better and more satisfactory to acquit a thousand guilty persons than to put a single innocent one to death." He argued that executing a defendant on anything less than absolute certainty would lead to a slippery slope of decreasing burdens of proof, until we would be convicting merely according to the judge's caprice.[41]
Scholars specializing in the study of the history and subculture of Judaism in premodern China (Sino-Judaica) have noted this work has surprising similarities with the liturgy of the Kaifeng Jews, descendants of Persian Merchants who settled in the Middle Kingdom during the early Song Dynasty.[42] Beyond scriptural similarities, Michael Pollak comments the Jews' Pentateuch was divided into 53 sections according to the Persian style.[43] He also points out:
There is no proof, to be sure, that Kaifeng Jewry ever had direct access to the works of "the Great Eagle," but it would have had ample time and opportunity to acquire or become acquainted with them well before its reservoir of Jewish learning began to run out. Nor do the Maimonidean leanings of the kehillah contradict the historical evidence that has the Jews arriving in Kaifeng no later than 1126, the year in which the Sung fled the city--and nine years before Maimonides was born. In 1163, when the kehillah built the first of its synagogues, Maimonides was only twenty-eight years old, so that it is highly unlikely that even his earliest authoritative teachings could by then have reached China.[44]
[edit]Charity (Tzedakah)
One of the most widely referred to sections of the Mishneh Torah is the section dealing with Tzedakah. In Hilkhot Matanot Aniyim (Laws about Giving to Poor People), Chapter 10:7–14, Maimonides lists his famous Eight Levels of Giving (where the first level is most preferable, and the eighth the least):[45]
Giving an interest-free loan to a person in need; forming a partnership with a person in need; giving a grant to a person in need; finding a job for a person in need; so long as that loan, grant, partnership, or job results in the person no longer living by relying upon others.
Giving tzedakah anonymously to an unknown recipient via a person (or public fund) which is trustworthy, wise, and can perform acts of tzedakah with your money in a most impeccable fashion.
Giving tzedakah anonymously to a known recipient.
Giving tzedakah publicly to an unknown recipient.
Giving tzedakah before being asked.
Giving adequately after being asked.
Giving willingly, but inadequately.
Giving "in sadness" (giving out of pity): It is thought that Maimonides was referring to giving because of the sad feelings one might have in seeing people in need (as opposed to giving because it is a religious obligation). Other translations say "Giving unwillingly."
[edit]Philosophy

This section does not cite any references or sources. (May 2008)
Through the Guide for the Perplexed ( which was initially written in Arabic as Delalatul Ha'yreen) and the philosophical introductions to sections of his commentaries on the Mishna, Maimonides exerted an important influence on the Scholastic philosophers, especially on Albert the Great, Thomas Aquinas and Duns Scotus. He was himself a Jewish Scholastic. Educated more by reading the works of Arab Muslim philosophers than by personal contact with Arabian teachers, he acquired an intimate acquaintance not only with Arab Muslim philosophy, but with the doctrines of Aristotle. Maimonides strove to reconcile Aristotelian philosophy and science with the teachings of the Torah. He was also influenced by Asaph ha-Jehoudi, who was the first Hebrew medical writer.
[edit]Negative theology
The principle which inspired his philosophical activity was identical with the fundamental tenet of Scholasticism: there can be no contradiction between the truths which God has revealed and the findings of the human mind in science and philosophy. Maimonides primarily relied upon the science of Aristotle and the teachings of the Talmud, commonly finding basis in the former for the latter. In some important points, however, he departed from the teaching of Aristotle; for instance, he rejected the Aristotelian doctrine that God's provident care extends only to humanity, and not to the individual.
Maimonides was led by his admiration for the neo-Platonic commentators to maintain many doctrines which the Scholastics could not accept. For instance, Maimonides was an adherent of "negative theology" (also known as "Apophatic theology".) In this theology, one attempts to describe God through negative attributes. For instance, one should not say that God exists in the usual sense of the term; all we can safely say is that God is not non-existent. We should not say that "God is wise"; but we can say that "God is not ignorant," i.e. in some way, God has some properties of knowledge. We should not say that "God is One," but we can state that "there is no multiplicity in God's being." In brief, the attempt is to gain and express knowledge of God by describing what God is not; rather than by describing what God "is".
The Scholastics agreed with him that no predicate is adequate to express the nature of God; but they did not go so far as to say that no term can be applied to God in the affirmative sense. They admitted that while "eternal," "omnipotent," etc., as we apply them to God, are inadequate, at the same time we may say "God is eternal" etc., and need not stop, as Maimonides did, with the negative "God is not not-eternal," etc. In essence what Maimonides wanted to express is that when people give God anthropomorphic qualities they do not explain anything more of what God is, because we cannot know anything of the essence of God.
Maimonides' use of apophatic theology is not unique to this time period or to Judaism. For example, Pseudo-Dionysius the Areopagite and Maximus the Confessor, Eastern Christian theologians, developed apophatic theology for Christianity nearly 900 years earlier. See Negative theology for uses in other religions.
[edit]Prophecy
He agrees with "the philosophers" in teaching that, man's intelligence being one in the series of intelligences emanating from God, the prophet must, by study and meditation, lift himself up to the degree of perfection required in the prophetic state. But here, he invokes the authority of "the Law," which teaches that, after that perfection is reached, there is required the "free acts of God," before the man actually becomes a prophet.
[edit]The problem of evil
Maimonides wrote on theodicy (the philosophical attempt to reconcile the existence of a God with the existence of evil). He took the premise that an omnipotent and good God exists.[46][47][48][49] In his Guide for the Perplexed, Maimonides writes that all bad that exists within human beings are a matter of the individual’s attributes, but all of the merits of humanity are due to their general characteristics (Guide 3;8). He also writes that there are people who are guided by higher purpose and there are those who are guided by physicality and must strive to find the higher purpose with which to guide their actions. Maimonides explains evil by saying that one who created something by causing its opposite not to exist is not the same as creating something that exists. He applies this principle to evil saying that evil is merely the absence of good, so God didn’t create a thing called evil, rather God created good and evil is something that exists where good is absent (Guide 3;10). God therefore created only the good things and not the bad things – the bad things come secondarily. Maimonides also contests the common view that evil outweighs good in the world by saying that if you look at some individual cases this may be so, but if you look at the whole universe, good is significantly more common than evil (Guide 3;12). He reasons this because man is very lowly compared to the rest of the universe and that when people see mostly evil, they are focused only on themselves and not taking into account the entirety of the universe which is overwhelmingly good since it contains all of life and all of the heavens.
Maimonides also believes that there are three types of evil in the world; evil caused by nature, evil that people bring upon others and evil brought upon oneself (Guide 3;12). The first type of evil Maimonides reconciles as being very rare but at the same time, necessary for the survival of the species – if man does not change and old generations do not die to make space for new generations, then man cannot exist in its ultimate form. Maimonides writes that the second type of evil is relatively rare and that humanity brings it upon itself. The third type of evil humans bring upon themselves and are the source of most of the ills of the world, they are mostly the result of people falling victim to their physical desires. To prevent the majority of evil which stems from harm we do to ourselves, we must learn how to ignore our bodily urges.
[edit]Astrology
Maimonides answered an inquiry concerning astrology, addressed to him from Marseille. He responded that man should believe only what can be supported either by rational proof, by the evidence of the senses, or by trustworthy authority. He affirms that he had studied astrology, and that it does not deserve to be described as a science. The supposition that the fate of a man could be dependent upon the constellations is ridiculed by him; he argues that such a theory would rob life of purpose, and would make man a slave of destiny. (See also Jewish views of astrology)
[edit]True beliefs versus necessary beliefs
In "Guide for the Perplexed" Book III, Chapter 28,[50] Maimonides explicitly draws a distinction between "true beliefs," which were beliefs about God that produced intellectual perfection, and "necessary beliefs," which were conducive to improving social order. Maimonides places anthropomorphic personification statements about God in the latter class. He uses as an example the notion that God becomes "angry" with people who do wrong. In the view of Maimonides (taken from Avicenna) God does not actually become angry with people, as God has no human passions; but it is important for them to believe God does, so that they desist from sinning.
[edit]Resurrection, acquired immortality, and the afterlife
Maimonides distinguishes two kinds of intelligence in man, the one material in the sense of being dependent on, and influenced by, the body, and the other immaterial, that is, independent of the bodily organism. The latter is a direct emanation from the universal active intellect; this is his interpretation of the noûs poietikós of Aristotelian philosophy. It is acquired as the result of the efforts of the soul to attain a correct knowledge of the absolute, pure intelligence of God.
The knowledge of God is a form of knowledge, which develops in us the immaterial intelligence, and thus confers on man an immaterial, spiritual nature. This confers on the soul that perfection in which human happiness consists, and endows the soul with immortality. One who has attained a correct knowledge of God has reached a condition of existence, which renders him immune from all the accidents of fortune, from all the allurements of sin, and even from death itself. Man, therefore is in a position not only to work out his own salvation and immortality.
The resemblance between this doctrine and Spinoza's doctrine of immortality is so striking as to warrant the hypothesis that there is a causal dependence of the latter on the earlier doctrine. The differences between the two Jewish thinkers are, however, as remarkable as the resemblance. While Spinoza teaches that the way to attain the knowledge which confers immortality is the progress from sense-knowledge through scientific knowledge to philosophical intuition of all things sub specie æternitatis, Maimonides holds that the road to perfection and immortality is the path of duty as described in the Torah and the rabbinic understanding of the oral law.
Religious Jews not only believed in immortality in some spiritual sense, but most believed that there would at some point in the future be a messianic era, and a resurrection of the dead. This is the subject of Jewish eschatology. Maimonides wrote much on this topic, but in most cases he wrote about the immortality of the soul for people of perfected intellect; his writings were usually not about the resurrection of dead bodies. This prompted hostile criticism from the rabbis of his day, and sparked a controversy over his true views.
Rabbinic works usually refer to this afterlife as "Olam Haba" (the World to Come). Some rabbinic works use this phrase to refer to a messianic era, an era of history right here on Earth; in other rabbinic works this phrase refers to a purely spiritual realm. It was during Maimonides's lifetime that this lack of agreement flared into a full-blown controversy, with Maimonides charged as a heretic by some Jewish leaders.
Some Jews at this time taught that Judaism did not require a belief in the physical resurrection of the dead, as the afterlife would be a purely spiritual realm. They used Maimonides's works on this subject to back up their position. In return, their opponents claimed that this was outright heresy; for them the afterlife was right here on Earth, where God would raise dead bodies from the grave so that the resurrected could live eternally. Maimonides was brought into this dispute by both sides, as the first group stated that his writings agreed with them, and the second group portrayed him as a heretic for writing that the afterlife is for the immaterial spirit alone. Eventually, Maimonides felt pressured to write a treatise on the subject, the "Ma'amar Tehiyyat Hametim" "The Treatise on Resurrection."
Chapter two of the treatise on resurrection refers to those who believe that the world to come involves physically resurrected bodies. Maimonides refers to one with such beliefs, as being an "utter fool" whose belief is "folly".
If one of the multitude refuses to believe [that angels are incorporeal] and prefers to believe that angels have bodies and even that they eat, since it is written (Genesis 18:8) 'they ate', or that those who exist in the World to Come will also have bodies—we won't hold it against him or consider him a heretic, and we will not distance ourselves from him. May there not be many who profess this folly, and let us hope that he will go no farther than this in his folly and believe that the Creator is corporeal.
However, Maimonides also writes, that those who claimed that he altogether believed the verses of the Hebrew Bible referring to the resurrection were only allegorical, were spreading falsehoods and "revolting" statements. Maimonides asserts that belief in resurrection is a fundamental truth of Judaism about which there is no disagreement, and that it is not permissible for a Jew to support anyone who believes differently. He cites Daniel 12:2 and 12:13 as definitive proofs of physical resurrection of the dead when they state "many of them that sleep in the earth shall awake, some to everlasting life and some to reproaches and everlasting abhorrence" and "But you, go your way till the end; for you shall rest, and will arise to your inheritance at the end of the days."
While these two positions may be seen as in contradiction (non-corporeal eternal life, versus a bodily resurrection), Maimonides resolves them with a then unique solution: Maimonides believed that the resurrection was not permanent or general. In his view, God never violates the laws of nature. Rather, divine interaction is by way of angels, whom Maimonides often regards to be metaphors for the laws of nature, the principles by which the physical universe operates, or Platonic eternal forms. [This is not always the case. In Hilchot Yesodei HaTorah Chaps. 2–4, Maimonides describes angels that are actually created beings.] Thus, if a unique event actually occurs, even if it is perceived as a miracle, it is not a violation of the world's order.[51]
In this view, any dead who are resurrected must eventually die again. In his discussion of the 13 principles of faith, the first five deal with knowledge of God, the next four deal with prophecy and the Torah, while the last four deal with reward, punishment and the ultimate redemption. In this discussion Maimonides says nothing of a universal resurrection. All he says it is that whatever resurrection does take place, it will occur at an indeterminate time before the world to come, which he repeatedly states will be purely spiritual.
He writes "It appears to us on the basis of these verses (Daniel 12:2,13) that those people who will return to those bodies will eat, drink, copulate, beget, and die after a very long life, like the lives of those who will live in the Days of the Messiah." Maimonides thus disassociated the resurrection of the dead from both the World to Come and the Messianic era.
In his time, many Jews believed that the physical resurrection was identical to the world to come; thus denial of a permanent and universal resurrection was considered tantamount to denying the words of the Talmudic sages. However, instead of denying the resurrection, or maintaining the current dogma, Maimonides posited a third way: That resurrection had nothing to do with the messianic era (here in this world) or with Olam Haba (עולם הבא) (the purely spiritual afterlife). Rather, he considered resurrection to be a miracle that the book of Daniel predicted; thus at some point in time we could expect some instances of resurrection to occur temporarily, which would have no place in the final eternal life of the righteous.
[edit]The Oath of Maimonides
The Oath of Maimonides is a document about the medical calling and recited as a substitute for the Oath of Hippocrates. The Oath is not to be confused with a more lengthy Prayer of Maimonides. These documents may not have been written by Maimonides, but later.[21] The Prayer appeared first in print in 1793 and has been attributed to Marcus Herz, a German physician, pupil of Immanuel Kant.[52]
[edit]Maimonides and the Modernists

Maimonides remains one of the most widely debated Jewish thinkers among modern scholars. He has been adopted as a symbol and an intellectual hero by almost all major movements in modern Judaism, and has proven immensely important to philosophers such as Leo Strauss; and his views on the importance of humility have been taken up by modern humanist philosophers, such as Peter Singer. In academia, particularly within the area of Jewish Studies, the teaching of Maimonides has been dominated by traditional, generally Orthodox scholars, who place a very strong emphasis on Maimonides as a rationalist. The result of this is many sides of Maimonides's thought, for example his opposition to anthropocentrism, have been obviated. There is some movement in postmodern circles, e.g. within the discourse of ecotheology, to claim Maimonides for other purposes. Maimonides's reconciliation of the philosophical and the traditional has given his legacy an extremely diverse and dynamic quality.
[edit]Tributes and memorials



Plaque of Maimonides at Rambam Medical Center, Haifa


Manuscript page by Maimonides. Judeo-Arabic language in Hebrew letters.
Maimonides has been memorialized in numerous ways. For example, one of the Learning Communities at the Tufts University School of Medicine bears his name. There is also Maimonides School in Brookline, Massachusetts, the Brauser Maimonides Academy in Hollywood, Florida,[53] and Maimonides Medical Center in Brooklyn, New York. In 2004, conferences were held at Yale, Florida International University, Penn State, and the Rambam hospital in Haifa. To commemorate the 800th anniversary of his death, Harvard University issued a memorial volume.[54] In 1953, the Israel Postal Authority issued a postage stamp of Maimonides, pictured. In March 2008, during the Euromed Conference of Ministers of Tourism, The Tourism Ministries of Israel, Morocco and Spain agreed to work together on a joint project that will trace the footsteps of the Rambam and thus boost religious tourism in the cities of Córdoba, Fez and Tiberias.[55] Rambam Hospital in Haifa, Israel, is named for him.
[edit]Works and bibliography

[edit]Judaic and philosophical works
Maimonides composed works of Jewish scholarship, rabbinic law, philosophy, and medical texts. Most of Maimonides's works were written in Judeo-Arabic. However, the Mishneh Torah was written in Hebrew. His Judaism texts were:
Commentary on the Mishna (Hebrew Pirush Hamishnayot, Arabic siraj), written in Judeo-Arabic. This text was one of the first commentaries of its kind; its introductory sections are widely quoted.
Sefer Hamitzvot (trans. The Book of Commandments).
Sefer Ha'shamad (letter of Martydom)
Mishneh Torah, also known as Sefer Yad ha-Chazaka, a comprehensive code of Jewish law;
Guide for the Perplexed, a philosophical work harmonising and differentiating Aristotle's philosophy and Jewish theology. Written in Judeo-Arabic. The first translation of this work into Hebrew was done by Samuel ibn Tibbon
Teshuvot, collected correspondence and responsa, including a number of public letters (on resurrection and the afterlife, on conversion to other faiths, and Iggereth Teiman – addressed to the oppressed Jewry of Yemen).
Treatise on Logic (Arabic: Maqala Fi-Sinat Al-Mantiq) has been printed 17 times, including editions in Latin (1527), German (1805, 1822, 1833, 1828), French (1935), and English (1938), and in an abridged Hebrew form.
Hilkhot ha-Yerushalmi, a fragment of a commentary on the Jerusalem Talmud, identified and published by Saul Lieberman in 1947.
[edit]Medical works
Maimonides wrote ten known medical works in Arabic that have been translated by the Jewish medical ethicist Fred Rosner into contemporary English.[22]
Extracts from Galen, or The Art of Cure, is essentially an extract of Galen's extensive writings.
Commentary on the Aphorisms of Hippocrates is interspersed with his own views.
Medical Aphorisms of Moses titled Fusul Musa in Arabic ("Chapters of Moses," Pirkei Moshe in Hebrew) contains 1500 aphorisms and many medical conditions are described.
Treatise on Hemorrhoids discusses also digestion and food.
Treatise on Cohabitation contains recipes as aphrodisiacs and anti-aphrodisiacs.
Treatise on Asthma discusses climates and diets and their effect on asthma and emphasizes the need for clean air.
Treatise on Poisons and Their Antidotes is an early toxicology textbook that remained popular for centuries.
Regimen of Health is a discourse on healthy living and the mind-body connection.
Discourse on the Explanation of Fits advocates healthy living and the avoidance of overabundance.
Glossary of Drug Names represents a pharmacopeia with 405 paragraphs with the names of drugs in Arabic, Greek, Syrian, Persian, Berber, and Spanish.
[edit]Treatise on logic
Until very recently, it was believed that Maimonides wrote a Treatise on logic (Makalah fi-sina'at al-mantik in Arabic) in his twenties or even in his teen[56] years. This is not the case. Maimonides was not the author at all.[57] The work illustrates the essentials of Aristotelian logic to be found in the teachings of the great Arabic philosophers such as Avicenna and, above all, Al-Farabi, "the Second Master" to employ Maimonides' words, the "First Master" being Aristotle. In his work devoted to the Treatise, Rémi Brague stresses the fact that Al-Farabi is the only philosopher mentioned therein. This indicates a line of conduct for the reader, who must read the text keeping in mind Alfarabi's works on logic. In the Hebrew versions, the Treatise is called The words of Logic which happily describe the matter of the work. The Pseudo-Maimonides explains to the honest man, the technical meaning of the words used by logicians. The Treatise duly inventories the terms used by the logician and indicates what they refer to. Although Pseudo-Maimonides starts from the lexical items and produces a sort of lexicon, the Treatise is an organised work in which the chapters succeed each other rationally. Each chapter offers a cluster of associated notions. The meaning of the words is explained and illustrated with examples. At the end of each chapter, Pseudo-Maimonides carefully draws up the list of words studied.
[edit]See also

Averroes
Golden age of Jewish culture in Spain
Maimonides Foundation
Mishne Torah
Thomas Aquinas
Al-Farabi
[edit]References

^ Goldin, Hyman E. Kitzur Shulchan Aruch – Code of Jewish Law, Forward to the New Edition. (New York: Hebrew Publishing Company, 1961)
^ "H-Net".
^ "Maimonides Islamic Influences". Plato. Stanford.
^ "Isaac Newton: "Judaic monotheist of the school of Maimonides"". Achgut.com. 2007-06-19. Retrieved 2010-03-13.
^ Davidson 2005, pp. 7–9, 18. If the traditional birth date of 14 Nisan is not correct, then a date in 1136 is also possible. Location of his death is possibly Tiberias, where his son and his tomb are set. There are several indications to the originality of the location, and traditions about the occasion of his death in Tiberias.
^ Stroumsa,Maimonides in his world: portrait of a Mediterranean thinker, Princeton University Press, 2009, p.65
^ Strousma, Maimonides in his world, pp.66–67
^ Abraham Heschel, Maimonides (New York: Farrar Strauss, 1982), Chapter 15, "Meditation on God," pp. 157–162.
^ a b 1954 Encyclopedia Americana, vol. 18, p. 140.
^ a b Sarah Stroumsa, Maimonides in his world: portrait of a Mediterranean thinker, Princeton University Press, 2009, p.59.
^ a b Bennison, A.K.; M.A. Gallego García (2008). Jewish Trading in Fez on the Eve of the Almohad Conquest.
^ Stillman, Y. K. (1984). "Libās". Encyclopaedia of Islam. 5 (2nd ed.). Brill Academic Publishers. p. 744. ISBN 90-04-09419-9.
^ Jewish Virtual Library
^ Seder HaDoros (year 4927) quotes Maimonides as saying that he began writing his commentary on the Mishna when he was 23 years old, and published it when he was 30. Because of the dispute about the date of Maimonides's birth it is not clear which year it was actually published
^ Herbert Alan Davidson Moses Maimonides: The Man and His Works, OUP 2005 p.29.
^ a b Goitein, S.D. Letters of Medieval Jewish Traders. Princeton University Press, 1973 (ISBN 0-691-05212-3), p. 208
^ Cohen, Mark R. Poverty and Charity in the Jewish Community of Medieval Egypt. Princeton University Press, 2005 (ISBN 0-691-09272-9), pp. 115–116
^ The "India Trade" (a term devised by the Arabist S.D. Goitein) was a highly lucrative business venture where Jewish merchants from Egypt, the Mediterranean, and the Middle East would import and export goods ranging from pepper to brass from various ports along the Malabar Coast between the 11th–13th centuries. For more info, see the "India Traders" chapter in Goitein, Letters of Medieval Jewish Traders, 1973 or Goitein, India Traders of the Middle Ages, 2008.
^ Goitein, Letters of Medieval Jewish Traders, p. 207
^ Cohen, Poverty and Charity in the Jewish Community of Medieval Egypt, p. 115
^ a b c Julia Bess Frank (1981). "Moses Maimonides: rabbi or medicine". The Yale Journal of Biology and Medicine 54 (1): 79–88. PMC 2595894. PMID 7018097.
^ a b c Fred Rosner (2002). "The Life o Moses Maimonides, a Prominent Medieval Physician". Einstein Quart J Biol Med 19 (3): 125–128.
^ Gesundheit B, Or R, Gamliel C, Rosner F, Steinberg A (April 2008). "Treatment of depression by Maimonides (1138–1204):Rabbi, Physician, and Philosopher". Am J Psychiatry 165 (4): 425–428. DOI:10.1176/appi.ajp.2007.07101575. PMID 18381913.
^ Abraham Heschel, Maimonides (New York: Farrar Strauss, 1982), Chapter 15, "Meditation on God," pp. 157–162, and also pp. 178–180, 184–185, 204, etc. Isadore Twersky, editor, A Maimonides Reader (New York: Behrman House, 1972), commences his "Introduction" with the following remarks, p. 1: "Maimonides' biography immediately suggests a profound paradox. A philosopher by temperament and ideology, a zealous devotee of the contemplative life who eloquently portrayed and yearned for the serenity of solitude and the spiritual exuberance of meditation, he nevertheless led a relentlessly active life that regularly brouht him to the brink of exhaustion."
^ Responsa Pe’er HaDor, 143.
^ Such views of his works are found in almost all scholarly studies of the man and his significance. See, for example, the "Introduction" sub-chapter by Howard Kreisel to his overview article "Moses Maimonides," in History of Jewish Philosophy, edited by Daniel H. Frank and Oliver Leaman, Second Edition (New York and London: Routledge, 2003), pp. 245–246.
^ The comment on the effect of his "incessant travail" on his health is by Salo Baron, "Moses Maimonides," in Great Jewish Personalities in Ancient and Medieval Time, edited by Simon Noveck (B'nai B'rith Department of Adult Jewish Education, 1959), p. 227, where Baron also quotes from Maimonides' letter to Ibn Tibbon regarding his daily regime including on the Sabbath.
^ The Life of Maimonides jnul.huji.ac.il, Jewish National and University Library
^ [The End of the Exodus from Egypt hsje.org, HaAretz Daily Newspaper Israel: Amiram Barkat, April 21, 2005
^ Karesh, Sarah E.; Mitchell M. Hurvitz (2005). Encyclopedia of Judaism. Facts on File. p. 305. ISBN 978-0-8160-5457-2.
^ Zimmels, H.J. (Revised Edition 1997). Ashkenazim and Sephardim: Their Relations, Differences, and Problems as Reflected in the Rabbinical Responsa. Ktav Publishing House. p. 283. ISBN 978-0-88125-491-4.
^ Isidore Twersky, Introduction to the Code of Maimonides (Mishneh Torah), Yale Judaica Series, vol. XII (New Haven and London: Yale University Press, 1980). passim, and especially Chapter VII, "Epilogue," pp. 515–538.
^ This is covered in all histories of the Jews. E.g., see even such a brief overview as Cecil Roth, A History of the Jews, Revised Edition (New York: Schocken, 1970), pp. 175–179.
^ D.J. Silver, Maimonidean Criticism and the Maimonidean Controversy, 1180–1240 (Leiden: Brill, 1965), is still the most detailed account.
^ David Hartman, Maimonides: Torah and Philosophic Quest (Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1976), p. 98.
^ On the extensive philosophical aspects of Maimonides' halachic works, see in particular Isidore Twersky's Introduction to the Code of Maimonides (Mishneh Torah), Yale Judaica Series, vol. XII (New Haven and London: Yale University Press, 1980). Twersky devotes a major portion of this authoritative study to the philosophical aspects of the Mishneh Torah itself.
^ The Maimunist or Maimonidean controversy is covered in all histories of Jewish philosophy and general histories of the Jews. For an overview, with bibliographic references, see Idit Dobbs-Weinstein, "The Maimonidean Controversy," in History of Jewish Philosophy, Second Edition, edited by Daniel H. Frank and Oliver Leaman (London and New York: Routledge, 2003), pp. 331–349. Also see Colette Sirat, A History of Jewish Philosophy in the Middle Ages (Cambridge: Cambridge University Press, 1985), pp. 205–272.
^ Rubio, Mercedes (2006). Aquinas and Maimonides on the possibility of the knowledge of god. Springer-Verlag. DOI:10.1007/1-4020-4747-9_2. ISBN 978-1-4020-4720-6.
^ Last section of Maimonides's Introduction to Mishneh Torah
^ Avkat Rochel ch. 32PDF
^ Moses Maimonides, The Commandments, Neg. Comm. 290, at 269–71 (Charles B. Chavel trans., 1967).
^ Leslie, Donald. The Survival of the Chinese Jews; The Jewish Community of Kaifeng. Tʻoung pao, 10. Leiden: Brill, 1972, p. 157
^ Pollak, Michael. Mandarins, Jews, and Missionaries: The Jewish Experience in the Chinese Empire. The Jewish Publication Society of America, 1980, p. 413
^ Pollak, Mandarins, Jews, and Missionaries, pp. 297–298
^ Hebrew Source of Maimonides' Levels of Giving with Danny Siegel's translation
^ Maimonides, Moses (2007). The Guide to the Perplexed. BN Publishers.
^ Jacobs, Joseph. ["http://www.jewishencyclopedia.com/view.jsp?artid=905&letter=M&search=maimonides#ixzz1GVE5kJqV". "Moses Ben Maimon"]. Jewish Encyclopedia. Retrieved 2011-03-13.
^ Pines, Shlomo (2006). "Maimonides (1135–1204)". Encyclopedia of Philosophy 5: 647–654.
^ Twersky, Isadore (2005). "Maimonides, Moses". Encyclopedia of Religion 8: 5613–5618.
^ "Guide for the Perplexed, on". Sacred-texts.com. Retrieved 2010-03-13.
^ Commentary on the Mishna, Avot 5:6
^ "Oath and Prayer of Maimonides". Library.dal.ca. Retrieved 2010-03-13.
^ "News for South Florida's Jewish Community — Florida Jewish Journal". Floridajewishnews.com. Retrieved 2010-03-13.
^ "Harvard University Press: Maimonides after 800 Years : Essays on Maimonides and his Influence by Jay M. Harris". Hup.harvard.edu. Retrieved 2010-03-13.
^ Fr.jpost.com
^ Abraham Heschel, Maimonides (New York: Farrar Strauss, 1982 p. 22 ("at sixteen")
^ Davidson, Herbert A. Moses Maimonides: The Man and his Works, (OUP 2005) 313 et seq.
This article incorporates text from a publication now in the public domain: Joseph Jacobs, Isaac Broydé, The Executive Committee of the Editorial Board, and Jacob Zallel Lauterbach (1901–1906). "Moses Ben Maimon". Jewish Encyclopedia.
[edit]Further reading

Herbert A. Davidson, Moses Maimonides: The Man and his Works, OUP 2005
Rabbi Yaakov Feldman, Shemonah Perakim: The Eight Chapters of the Rambam, Targum Press, 2008.
Marvin Fox Interpreting Maimonides, Univ. of Chicago Press 1990.
Daniel H. Frank and Oliver Leaman, eds., History of Jewish Philosophy, Second Edition, London and New York: Routledge, 2003. See especially chapters 10 through 15, pp. 228–378, by various authors.
Julius Guttman, Philosophies of Judaism Translated by David Silverman, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1964
David Hartman, Maimonides: Torah and Philosophic Quest, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1976.
Abraham Joshua Heschel, Maimonides: The Life and Times of a Medieval Jewish Thinker, New York: Farrar Strauss, 1982.
Isaac Husik, A History of Jewish Philosophy Dover Publications, Inc., 2002. Originally published in 1941 by the Jewish Publication of America, Philadelphia, pp. 236–311
Aryeh Kaplan, Maimonides' Principles: The Fundamentals of Jewish Faith, in "The Aryeh Kaplan Anthology, Volume I," Mesorah Publications, Ltd. 1994.
Menachem Kellner, Dogma in Medieval Jewish Thought, London: Oxford University press, 1986
Joel L. Kraemer, "Maimonides: The Life and World of One of Civilization's Greatest Minds", Doubleday, 2008.
Marc. B. Shapiro, "'Maimonides Thirteen Principles: The Last Word in Jewish Theology?," The Torah U-Maddah Journal, Vol. 4, 1993, Yeshiva University
Marc B. Shapiro, Studies in Maimonides and His Interpreters (Scranton (PA), University of Scranton Press, 2008), 200 pp.
Colette Sirat, A History of Jewish Philosophy in the Middle Ages, Cambridge: Cambridge University Press, 1985. See chapters 5 through 8, pp. 131 to 344.*Leo Strauss, Persecution and the Art of Writing, University of Chicago Press, 1988 reprint
Leo Strauss, "How to Begin to Study the Guide, from The Guide of the Perplexed, Vol. 1, Maimonides, translated from the Arabic by Shlomo Pines, University of Chicago Press, 1974
Sarah Stroumsa. Maimonides in His World: Portrait of a Mediterranean Thinker (Princeton University Press, 2009) online review ISBN 0-691-13763-3
Isadore Twersky, Introduction to the Code of Maimonides (Mishneh Torah), Yale Judaica Series, vol. XII. New Haven and London: Yale University Press, 1980.
Isadore Twersky, editor, A Maimonides Reader, New York: Behrman House, 1972.
Wikimedia Commons has media related to: Maimonides
Wikiquote has a collection of quotations related to: Maimonides
Wikisource has original text related to this article:
Maimonides
Wikisource has the text of the 1911 Encyclopædia Britannica article Maimonides.
[edit]External links

About Maimonides
Maimonides entry in Jewish Encyclopedia
Maimonides entry in the Encyclopaedia Judaica, 2nd edition
Maimonides as a Philosopher
The Influence of Islamic Thought on Maimonides
"The Moses of Cairo," Article from Policy Review
Maimonides as a proto-ecological thinker – reprint on neohasid.org from the Encyclopedia of Religion and Ecology
Anti-Maimonidean Demons by Jose Faur, describing the controversy surrounding Maimonides's works
David Yellin and Israel Abrahams, Maimonides (1903) (full text of a biography)
Langermann, Y. Tzvi (2007). "Maimonides: Abū ʿImrān Mūsā [Moses] ibn ʿUbayd Allāh [Maymūn] al‐Qurṭubī". In Thomas Hockey et al. The Biographical Encyclopedia of Astronomers. New York: Springer. pp. 726–7. ISBN 978-0-387-31022-0. (PDF version)
Maimonides's Works
Oral Readings of Mishne Torah Free listening and Download, site also had classes in Maimonides's Iggereth Teiman
Maimonides 13 Principles
Intellectual Encounters " Main Thinkers " Moses Maimonides, in http://www.intellectualencounters.org/
Texts by Maimonides
Siddur Mesorath Moshe, a prayerbook based on the early Jewish liturgy as found in Maimonides's Mishne Tora
Rambam's introduction to the Mishneh Torah (English translation)
Rambam's introduction to the Commentary on the Mishnah (Hebrew Fulltext)
The Guide For the Perplexed by Moses Maimonides translated into English by Michael Friedländer
Writings of Maimonides; manuscripts and early print editions. Jewish National and University Library
Facsimile edition of Moreh Nevukhim/The Guide for the Perplexed (illuminated Hebrew manuscript, Barcelona, 1347–48). The Royal Library, Copenhagen
University of Cambridge Library collection of Judeo-Arabic letters and manuscripts written by or to Maimonides. It includes the last letter his brother David sent him before drowning at sea.

[show] v t e
Medieval philosophers
[show] v t e
Philosophy of religion
[show] v t e
Medicine in the medieval Islamic world
Authority control: PND: 118576488 | LCCN: n78096039 | VIAF: 100185495 | WorldCat
View page ratings
Rate this page
What's this?
Trustworthy
Objective
Complete
Well-written
I am highly knowledgeable about this topic (optional)

Submit ratings
Categories: 1135 births1204 deathsPeople from Córdoba, AndalusiaMaimonidesMedieval Jewish physicians of SpainMedieval Jewish physicians of EgyptPhysicians of medieval IslamAristotelian philosophersPhilosophers of JudaismSephardi rabbisEgyptian rabbisSpanish rabbisSpanish refugees12th-century rabbis13th-century rabbisRishonimJewish theologiansBurials in TiberiasRabbis whose tombs have become pilgrimage sites12th-century physiciansCourt physiciansPeople known by acronyms